מאוד מענין וגם יפה העדתיות מהבחינה שעדת ישראל כעדה חוטאת, היא נדרשת להכיר בכך שכל עדת ישראל חטאו, לשפוט את עצמה ולהחיל את הדין וגם להקריב בעבור חטאי כל עדת ישראל.

צריך להבין מה נדרש מעם ישראל להיות, או יותר נכון לרצות להיות ומתוך המקום גם לרצות לשפוט ולהחיל דין כענישה עצמית על חטא. חברה שבוחנת את עצמה, מתקנת טעויות ומשפרת את עצמה.

וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם: אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן-הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָֽעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָֹ֑ה מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:

 וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

ונרצה לו במשמעות האם הקורבן יתקבל או לא יתקבל בשפה שאתה מבינים. 

אם הקורבן יהיה לרצון לכפר על החטא.

הציווי הראשון למה יהיה לרצון הוא שהקורבן יהיה  מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:

הבקר והצאן הם אינם בני אדם.

הֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ מִסֹּ֤לֶת הַמִּנְחָה֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ וְאֵת֙ כָּל-הַלְּבֹנָ֔ה אֲשֶׁ֖ר עַל-הַמִּנְחָ֑ה וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּֽרָתָ֖הּ לַֽיהוָֹֽה:וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ בַּֽחֲצַ֥ר אֹֽהֶל-מוֹעֵ֖ד יֹֽאכְלֽוּהָ: לֹ֤א תֵֽאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵֽאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קָֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּֽחַטָּ֖את וְכָֽאָשָֽׁם:  כָּל-זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה חָק-עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם מֵֽאִשֵּׁ֖י יְהוָֹ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּ֥ע בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

כָּל-זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל:  וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: במדבר.

וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי-חָקְךָ֤ וְחָק-בָּנֶ֨יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָֽאָשָׁ֑ם וְלַמִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים:  אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֹּת֜וֹ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַֽיהוָֹ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

וְלַמִּלּוּאִ֔ים

לְהַקְרִ֧יב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַֽיהוָֹ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי:

צריך לחשוב על מילואים  בפרשת צו שמיני כהקרבת קורבנות  בהקשר לנהוג בעת הזאת לגייס חיילים למילואים והתרומות לצבא.

וּבְשַׂ֗ר זֶ֚בַח תּוֹדַ֣ת שְׁלָמָ֔יו בְּי֥וֹם קָרְבָּנ֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל לֹֽא-יַנִּ֥יחַ מִמֶּ֖נּוּ עַד-בֹּֽקֶר:  וְאִם-נֶ֣דֶר | א֣וֹ נְדָבָ֗ה זֶ֚בַח קָרְבָּנ֔וֹ בְּי֛וֹם הַקְרִיב֥וֹ אֶת-זִבְח֖וֹ יֵֽאָכֵ֑ל וּמִֽמָּ֣חֳרָ֔ת וְהַנּוֹתָ֥ר מִמֶּ֖נּוּ יֵֽאָכֵֽל: וְהַנּוֹתָ֖ר מִבְּשַׂ֣ר הַזָּ֑בַח בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:  וְאִ֣ם הֵֽאָכֹ֣ל יֵֽ֠אָכֵ֠ל מִבְּשַׂר-זֶ֨בַח שְׁלָמָ֜יו בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁי֘ לֹ֣א יֵֽרָצֶה֒ הַמַּקְרִ֣יב אֹת֗וֹ לֹ֧א יֵֽחָשֵׁ֛ב ל֖וֹ פִּגּ֣וּל יִֽהְיֶ֑ה וְהַנֶּ֛פֶשׁ הָֽאֹכֶ֥לֶת מִמֶּ֖נּוּ עֲוֹנָ֥הּ תִּשָּֽׂא: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר:  במדבר.

וְכָל-קָרְבַּ֣ן מִנְחָֽתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל-קָרְבָּֽנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יְהֹוָה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: במדבר.

וְאִם-זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן-הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם-זָכָר֙ אִם-נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

תמים או תמימה במובן של בתול ובתולה שהשה לא בא על כבשה כמזריע וכבשה בתולה. 

הקורבן צריך להיות מסלתא ומשמנה כמשל הסולת, במובן של קורבן מהצאן הכי משובח שיש לך, הכי יקר לך, שתקבל תמורתו הכי הרבה כסף ותקריב בכל מאודך, ברור שאת הפיסח ובעל המום אין לך בעיה להקריב,  ומשכך לא לרצון יהיה.

כדי שתבין, אם פגאן מקריב אדם לחטאיו רוצה להקריב , אז על אותו משל  הוא צריך להקריב את היקר לו מכל- את בנו. ותזכור שבורא עולם יכול לבחון את הלב שלך אם באמת הקרבת את היקר לך מכל. כמו מלך מואב שהעלה לעולה את בנו. ברור שבנו של פרעה היה היקר לו מכל ולכן רק שבנו הומת הוא הואיל לשלח את עם ישראל.

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ: מלכים.

ניתן לראות  שקורבן מלך מואב היה לרצון.

עכשיו תחשוב אם אתה רוצה שבנט יהיה האבא של הילדים שלך. 

 יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל-תֵּ֣שְׁתְּ | אַתָּ֣ה | וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:  וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל  וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר: פרשת וַיִּקְרָא- צַו- שְּׁמִינִי.

בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד

וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל

שאתה שותה יין או שכר בשבת בביתך אתה לא עושה זאת בקודש אהל מועד.

פה אפשר ללמוד שיש הבדל בין משפט נשיא לאדם שאינו נשיא, יש הבדל בין משפט כהן לאדם שאינו כהן, אדם שאינו נשיא לעתים לא אשם במקומות שנשיא אשם, בדיוק כמו שיש הבדל בין אשה לגבר במשפט.  אשה לא אשמה שהיא שוכבת משכב שכבת זרע עם איש, איש אשם שהוא שוכב משכב שכבת זרע עם איש.

וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:

כתוב-

שְׂעִירַת עִזִּים.

ולא כתוב –

שְׂעִירַת אָדָם.

אם תגיד שהמזרחים הם אינם בני ובנות אדם יען כי אבותיך אמרו לך שאנחנו שווערצע חיעז או שווערצע חיהס, אז אומר לך שאתה ואבותיך- שקרנים.

יום מלא מסתיים בבוקר, משמע, יום של הוא מבוקר עד בוקר ולא מערב עד ערב.

וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: יחזקאל.

אָדָם אַתֶּם.

מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:

אני טוענת שהיו אמהות ששלחו את ילדיהן ביום שרב לבית הספר עם סנדלים וגרביים יען כי בארצות נכר הן עשו זאת כדי שלא יקריבו את ילדיהן בעולם שממשיל צאן אדם לצאן בהמות, והן המשיכו לעשות זאת לאחר ההגעה לארץ כי הן חשבו שיש את הסכנה הזאת גם בארץ שהוריש בורא עולם לעם ישראל ולא לארופאים.

בכל מקרה, יש אנשים שישמחו שיש להם מום בארץ שממשילה את צאן האדם לצאן בהמות ומקריבה בני אדם לחטאת.

מום.

וּמִיַּ֣ד בֶּן-נֵכָ֗ר לֹ֥א תַקְרִ֛יבוּ אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מִכָּל-אֵ֑לֶּה כִּ֣י מָשְׁחָתָ֤ם בָּהֶם֙ מ֣וּם בָּ֔ם לֹ֥א יֵֽרָצ֖וּ לָכֶֽם: