ב ה,א ויבאו כל-שבטי ישראל, אל-דוד–חברונה; ויאמרו לאמר, הננו עצמך ובשרך אנחנו. ב ה,ב גם-אתמול גם-שלשום, בהיות שאול מלך עלינו, אתה הייתה מוציא (המוציא) והמבי, את-ישראל; ויאמר יהוה לך, אתה תרעה את-עמי את-ישראל, ואתה תהיה לנגיד, על-ישראל. ב ה,ג ויבאו כל-זקני ישראל אל-המלך, חברונה, ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון, לפני יהוה; וימשחו את-דוד למלך, על-ישראל. {ס}
ב ה,ד בן-שלשים שנה דוד, במלכו; ארבעים שנה, מלך. ב ה,ה בחברון מלך על-יהודה, שבע שנים וששה חדשים; ובירושלם מלך, שלשים ושלש שנה, על כל-ישראל, ויהודה. ב ה,ו וילך המלך ואנשיו ירושלם, אל-היבסי יושב הארץ; ויאמר לדוד לאמר, לא-תבוא הנה, כי אם-הסירך העורים והפסחים לאמר, לא-יבוא דוד הנה. ב ה,ז וילכד דוד, את מצדת ציון–היא, עיר דוד. ב ה,ח ויאמר דוד ביום ההוא, כל-מכה יבסי ויגע בצנור, ואת-הפסחים ואת-העורים, שנאו (שנואי) נפש דוד; על-כן, יאמרו, עור ופסח, לא יבוא אל-הבית. ב ה,ט וישב דוד במצדה, ויקרא-לה עיר דוד; ויבן דוד סביב, מן-המלוא וביתה. ב ה,י וילך דוד, הלוך וגדול; ויהוה אלהי צבאות, עמו. {פ}
ב ה,יא וישלח חירם מלך-צר מלאכים, אל-דוד, ועצי ארזים, וחרשי עץ וחרשי אבן קיר; ויבנו-בית, לדוד. ב ה,יב וידע דוד, כי-הכינו יהוה למלך על-ישראל; וכי נשא ממלכתו, בעבור עמו ישראל. {ס}
ב ה,יג ויקח דוד עוד פלגשים ונשים, מירושלם, אחרי, באו מחברון; ויולדו עוד לדוד, בנים ובנות. ב ה,יד ואלה, שמות הילדים לו–בירושלם: שמוע ושובב, ונתן ושלמה. ב ה,טו ויבחר ואלישוע, ונפג ויפיע. ב ה,טז ואלישמע ואלידע, ואליפלט. {פ}
ב ה,יז וישמעו פלשתים, כי-משחו את-דוד למלך על-ישראל, ויעלו כל-פלשתים, לבקש את-דוד; וישמע דוד, וירד אל-המצודה. ב ה,יח ופלשתים, באו; וינטשו, בעמק רפאים. ב ה,יט וישאל דוד ביהוה, לאמר, האעלה אל-פלשתים, התתנם בידי; {פ}
ויאמר יהוה אל-דוד עלה, כי-נתן אתן את-הפלשתים בידך. ב ה,כ ויבא דוד בבעל-פרצים, ויכם שם דוד, ויאמר, פרץ יהוה את-איבי לפני כפרץ מים; על-כן, קרא שם-המקום ההוא–בעל פרצים. ב ה,כא ויעזבו-שם, את-עצביהם; וישאם דוד, ואנשיו. {פ}
ב ה,כב ויספו עוד פלשתים, לעלות; וינטשו, בעמק רפאים. ב ה,כג וישאל דוד ביהוה, ויאמר לא תעלה; הסב, אל-אחריהם, ובאת להם, ממול בכאים. ב ה,כד ויהי בשמעך (כשמעך) את-קול צעדה, בראשי הבכאים–אז תחרץ: כי אז, יצא יהוה לפניך, להכות, במחנה פלשתים. ב ה,כה ויעש דוד כן, כאשר צוהו יהוה; ויך, את-פלשתים, מגבע, עד-באך גזר. {פ}
ב ו,א ויסף עוד דוד את-כל-בחור בישראל, שלשים אלף. ב ו,ב ויקם וילך דוד, וכל-העם אשר אתו, מבעלי, יהודה–להעלות משם, את ארון האלהים, אשר-נקרא שם שם יהוה צבאות ישב הכרבים, עליו. ב ו,ג וירכבו את-ארון האלהים, אל-עגלה חדשה, וישאהו, מבית אבינדב אשר בגבעה; ועזא ואחיו, בני אבינדב, נהגים, את-העגלה חדשה. ב ו,ד וישאהו, מבית אבינדב אשר בגבעה, עם, ארון האלהים; ואחיו, הלך לפני הארון. ב ו,ה ודוד וכל-בית ישראל, משחקים לפני יהוה, בכל, עצי ברושים; ובכנרות ובנבלים ובתפים, ובמנענעים ובצלצלים. ב ו,ו ויבאו, עד-גרן נכון; וישלח עזה אל-ארון האלהים, ויאחז בו–כי שמטו, הבקר. ב ו,ז ויחר-אף יהוה בעזה, ויכהו שם האלהים על-השל; וימת שם, עם ארון האלהים. ב ו,ח ויחר לדוד, על אשר פרץ יהוה פרץ בעזה; ויקרא למקום ההוא, פרץ עזה, עד, היום הזה. ב ו,ט וירא דוד את-יהוה, ביום ההוא; ויאמר, איך יבוא אלי ארון יהוה. ב ו,י ולא-אבה דוד, להסיר אליו את-ארון יהוה–על-עיר דוד; ויטהו דוד, בית עבד-אדם הגתי. ב ו,יא וישב ארון יהוה בית עבד אדם, הגתי–שלשה חדשים; ויברך יהוה את-עבד אדם, ואת-כל-ביתו. ב ו,יב ויגד, למלך דוד לאמר, ברך יהוה את-בית עבד אדם ואת-כל-אשר-לו, בעבור, ארון האלהים; וילך דוד, ויעל את-ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד–בשמחה. ב ו,יג ויהי, כי צעדו נשאי ארון-יהוה–ששה צעדים: ויזבח שור, ומריא. ב ו,יד ודוד מכרכר בכל-עז, לפני יהוה; ודוד, חגור אפוד בד. ב ו,טו ודוד וכל-בית ישראל, מעלים את-ארון יהוה, בתרועה, ובקול שופר. ב ו,טז והיה ארון יהוה, בא עיר דוד; ומיכל בת-שאול נשקפה בעד החלון, ותרא את-המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יהוה, ותבז לו, בלבה. ב ו,יז ויבאו את-ארון יהוה, ויצגו אתו במקומו, בתוך האהל, אשר נטה-לו דוד; ויעל דוד עלות לפני יהוה, ושלמים. ב ו,יח ויכל דוד, מהעלות העולה והשלמים; ויברך את-העם, בשם יהוה צבאות. ב ו,יט ויחלק לכל-העם לכל-המון ישראל, למאיש ועד-אשה, לאיש חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת; וילך כל-העם, איש לביתו. ב ו,כ וישב דוד, לברך את-ביתו; {ס} ותצא מיכל בת-שאול, לקראת דוד, ותאמר מה-נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהגלות נגלות אחד הרקים. ב ו,כא ויאמר דוד, אל-מיכל, לפני יהוה אשר בחר-בי מאביך ומכל-ביתו, לצות אתי נגיד על-עם יהוה על-ישראל; ושחקתי, לפני יהוה. ב ו,כב ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני; ועם-האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה. ב ו,כג ולמיכל, בת-שאול, לא-היה לה, ילד–עד, יום מותה. {פ}
ב ז,א ויהי, כי-ישב המלך בביתו; ויהוה הניח-לו מסביב, מכל-איביו. ב ז,ב ויאמר המלך, אל-נתן הנביא, ראה נא, אנכי יושב בבית ארזים; וארון, האלהים, ישב, בתוך היריעה. ב ז,ג ויאמר נתן אל-המלך, כל אשר בלבבך לך עשה: כי יהוה, עמך. ב ז,ד ויהי, בלילה ההוא; {ס} ויהי, דבר-יהוה, אל-נתן, לאמר. ב ז,ה לך ואמרת אל-עבדי אל-דוד, {ס} כה אמר יהוה: האתה תבנה-לי בית, לשבתי. ב ז,ו כי לא ישבתי, בבית, למיום העלתי את-בני ישראל ממצרים, ועד היום הזה; ואהיה, מתהלך, באהל, ובמשכן. ב ז,ז בכל אשר-התהלכתי, בכל-בני ישראל, הדבר דברתי את-אחד שבטי ישראל, אשר צויתי לרעות את-עמי את-ישראל לאמר: למה לא-בניתם לי, בית ארזים. ב ז,ח ועתה כה-תאמר לעבדי לדוד, כה אמר יהוה צבאות, אני לקחתיך מן-הנוה, מאחר הצאן–להיות נגיד, על-עמי על-ישראל. ב ז,ט ואהיה עמך, בכל אשר הלכת, ואכרתה את-כל-איביך, מפניך; ועשתי לך שם גדול, כשם הגדלים אשר בארץ. ב ז,י ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו, ושכן תחתיו, ולא ירגז, עוד; ולא-יסיפו בני-עולה לענותו, כאשר בראשונה. ב ז,יא ולמן-היום, אשר צויתי שפטים על-עמי ישראל, והניחתי לך, מכל-איביך; והגיד לך יהוה, כי-בית יעשה-לך יהוה. ב ז,יב כי ימלאו ימיך, ושכבת את-אבתיך, והקימתי את-זרעך אחריך, אשר יצא ממעיך; והכינתי, את-ממלכתו. ב ז,יג הוא יבנה-בית, לשמי; וכננתי את-כסא ממלכתו, עד-עולם. ב ז,יד אני אהיה-לו לאב, והוא יהיה-לי לבן–אשר, בהעותו, והכחתיו בשבט אנשים, ובנגעי בני אדם. ב ז,טו וחסדי, לא-יסור ממנו, כאשר הסרתי מעם שאול, אשר הסרתי מלפניך. ב ז,טז ונאמן ביתך וממלכתך עד-עולם, לפניך: כסאך, יהיה נכון עד-עולם. ב ז,יז ככל הדברים האלה, וככל החזיון הזה–כן דבר נתן, אל-דוד. {פ}
ב ז,יח ויבא המלך דוד, וישב לפני יהוה; ויאמר, מי אנכי אדני יהוה ומי ביתי–כי הבאתני, עד-הלם. ב ז,יט ותקטן עוד זאת בעיניך אדני יהוה, ותדבר גם אל-בית-עבדך למרחוק; וזאת תורת האדם, אדני יהוה. ב ז,כ ומה-יוסיף דוד עוד, לדבר אליך; ואתה ידעת את-עבדך, אדני יהוה. ב ז,כא בעבור דברך, וכלבך, עשית, את כל-הגדולה הזאת–להודיע, את-עבדך. ב ז,כב על-כן גדלת, יהוה אלהים: כי-אין כמוך, ואין אלהים זולתך, בכל אשר-שמענו, באזנינו. ב ז,כג ומי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ–אשר הלכו-אלהים לפדות-לו לעם ולשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה ונראות לארצך, מפני עמך אשר פדית לך ממצרים, גוים ואלהיו. ב ז,כד ותכונן לך את-עמך ישראל לך, לעם–עד-עולם; ואתה יהוה, היית להם לאלהים. {ס}
ב ז,כה ועתה, יהוה אלהים, הדבר אשר דברת על-עבדך ועל-ביתו, הקם עד-עולם; ועשה, כאשר דברת. ב ז,כו ויגדל שמך עד-עולם, לאמר, יהוה צבאות, אלהים על-ישראל; ובית עבדך דוד, יהיה נכון לפניך. ב ז,כז כי-אתה יהוה צבאות אלהי ישראל, גליתה את-אזן עבדך לאמר, בית, אבנה-לך; על-כן, מצא עבדך את-לבו, להתפלל אליך, את-התפלה הזאת. ב ז,כח ועתה אדני יהוה, אתה-הוא האלהים, ודבריך, יהיו אמת; ותדבר, אל-עבדך, את-הטובה, הזאת. ב ז,כט ועתה, הואל וברך את-בית עבדך, להיות לעולם, לפניך: כי-אתה אדני יהוה, דברת, ומברכתך, יברך בית-עבדך לעולם. {פ}
ב ח,א ויהי, אחרי-כן, ויך דוד את-פלשתים, ויכניעם; ויקח דוד את-מתג האמה, מיד פלשתים. ב ח,ב ויך את-מואב, וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני-חבלים להמית, ומלא החבל להחיות; ותהי מואב לדוד, לעבדים נשאי מנחה. ב ח,ג ויך דוד, את-הדדעזר בן-רחב מלך צובה, בלכתו, להשיב ידו בנהר- (פרת). ב ח,ד וילכד דוד ממנו, אלף ושבע-מאות פרשים, ועשרים אלף, איש רגלי; ויעקר דוד את-כל-הרכב, ויותר ממנו מאה רכב. ב ח,ה ותבא, ארם דמשק, לעזר, להדדעזר מלך צובה; ויך דוד בארם, עשרים-ושנים אלף איש. ב ח,ו וישם דוד נצבים, בארם דמשק, ותהי ארם לדוד, לעבדים נושאי מנחה; וישע יהוה את-דוד, בכל אשר הלך. ב ח,ז ויקח דוד, את שלטי הזהב, אשר היו, אל עבדי הדדעזר; ויביאם, ירושלם. ב ח,ח ומבטח ומברתי, ערי הדדעזר: לקח המלך דוד, נחשת–הרבה מאד. {ס}
ב ח,ט וישמע, תעי מלך חמת: כי הכה דוד, את כל-חיל הדדעזר. ב ח,י וישלח תעי את-יורם-בנו אל-המלך-דוד לשאל-לו לשלום ולברכו, על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו–כי-איש מלחמות תעי, היה הדדעזר; ובידו, היו כלי-כסף וכלי-זהב–וכלי נחשת. ב ח,יא גם-אתם, הקדיש המלך דוד ליהוה, עם-הכסף והזהב אשר הקדיש, מכל-הגוים אשר כבש. ב ח,יב מארם וממואב ומבני עמון, ומפלשתים ומעמלק, ומשלל הדדעזר בן-רחב, מלך צובה. ב ח,יג ויעש דוד, שם, בשבו, מהכותו את-ארם בגיא-מלח–שמונה עשר, אלף. ב ח,יד וישם באדום נצבים, בכל-אדום שם נצבים, ויהי כל-אדום, עבדים לדוד; ויושע יהוה את-דוד, בכל אשר הלך. ב ח,טו וימלך דוד, על-כל-ישראל; ויהי דוד, עשה משפט וצדקה–לכל-עמו. ב ח,טז ויואב בן-צרויה, על-הצבא; ויהושפט בן-אחילוד, מזכיר. ב ח,יז וצדוק בן-אחיטוב ואחימלך בן-אביתר, כהנים; ושריה, סופר. ב ח,יח ובניהו, בן-יהוידע, והכרתי, והפלתי; ובני דוד, כהנים היו. {ס}
ב ט,א ויאמר דוד–הכי יש-עוד, אשר נותר לבית שאול; ואעשה עמו חסד, בעבור יהונתן. ב ט,ב ולבית שאול עבד ושמו ציבא, ויקראו-לו אל-דוד; ויאמר המלך אליו האתה ציבא, ויאמר עבדך. ב ט,ג ויאמר המלך, האפס עוד איש לבית שאול, ואעשה עמו, חסד אלהים; ויאמר ציבא אל-המלך, עוד בן ליהונתן נכה רגלים. ב ט,ד ויאמר-לו המלך, איפה הוא; ויאמר ציבא, אל-המלך, הנה-הוא בית מכיר בן-עמיאל, בלו דבר. ב ט,ה וישלח, המלך דוד; ויקחהו, מבית מכיר בן-עמיאל–מלו דבר. ב ט,ו ויבא מפיבשת בן-יהונתן בן-שאול, אל-דוד, ויפל על-פניו, וישתחו; ויאמר דוד מפיבשת, ויאמר הנה עבדך. ב ט,ז ויאמר לו דוד אל-תירא, כי עשה אעשה עמך חסד בעבור יהונתן אביך, והשבתי לך, את-כל-שדה שאול אביך; ואתה, תאכל לחם על-שלחני–תמיד. ב ט,ח וישתחו, ויאמר מה עבדך: כי פנית, אל-הכלב המת אשר כמוני. ב ט,ט ויקרא המלך, אל-ציבא נער שאול–ויאמר אליו: כל אשר היה לשאול ולכל-ביתו, נתתי לבן-אדניך. ב ט,י ועבדת לו את-האדמה אתה ובניך ועבדיך והבאת, והיה לבן-אדניך לחם ואכלו, ומפיבשת בן-אדניך, יאכל תמיד לחם על-שלחני; ולציבא, חמשה עשר בנים–ועשרים עבדים. ב ט,יא ויאמר ציבא, אל-המלך, ככל אשר יצוה אדני המלך את-עבדו, כן יעשה עבדך; ומפיבשת, אכל על-שלחני, כאחד, מבני המלך. ב ט,יב ולמפיבשת בן-קטן, ושמו מיכא; וכל מושב בית-ציבא, עבדים למפיבשת. ב ט,יג ומפיבשת, ישב בירושלם, כי על-שלחן המלך תמיד, הוא אכל; והוא פסח, שתי רגליו. {פ}
ב י,א ויהי, אחרי-כן, וימת, מלך בני עמון; וימלך חנון בנו, תחתיו. ב י,ב ויאמר דוד אעשה-חסד עם-חנון בן-נחש, כאשר עשה אביו עמדי חסד, וישלח דוד לנחמו ביד-עבדיו, אל-אביו; ויבאו עבדי דוד, ארץ בני עמון. ב י,ג ויאמרו שרי בני-עמון אל-חנון אדניהם, המכבד דוד את-אביך בעיניך–כי-שלח לך, מנחמים; הלוא בעבור חקר את-העיר, ולרגלה ולהפכה, שלח דוד את-עבדיו, אליך. ב י,ד ויקח חנון את-עבדי דוד, ויגלח את-חצי זקנם, ויכרת את-מדויהם בחצי, עד שתותיהם; וישלחם. ב י,ה ויגדו לדוד וישלח לקראתם, כי-היו האנשים נכלמים מאד; ויאמר המלך שבו בירחו, עד-יצמח זקנכם ושבתם. ב י,ו ויראו בני עמון, כי נבאשו בדוד; וישלחו בני-עמון וישכרו את-ארם בית-רחוב ואת-ארם צובא, עשרים אלף רגלי, ואת-מלך מעכה אלף איש, ואיש טוב שנים-עשר אלף איש. ב י,ז וישמע, דוד; וישלח, את-יואב, ואת כל-הצבא, הגברים. ב י,ח ויצאו בני עמון, ויערכו מלחמה פתח השער; וארם צובא ורחוב ואיש-טוב ומעכה, לבדם בשדה. ב י,ט וירא יואב, כי-היתה אליו פני המלחמה, מפנים, ומאחור; ויבחר, מכל בחורי בישראל (ישראל), ויערך, לקראת ארם. ב י,י ואת, יתר העם, נתן, ביד אבשי אחיו; ויערך, לקראת בני עמון. ב י,יא ויאמר, אם-תחזק ארם ממני–והיתה לי, לישועה; ואם-בני עמון יחזקו ממך, והלכתי להושיע לך. ב י,יב חזק ונתחזק בעד-עמנו, ובעד ערי אלהינו; ויהוה, יעשה הטוב בעיניו. ב י,יג ויגש יואב, והעם אשר עמו, למלחמה, בארם; וינסו, מפניו. ב י,יד ובני עמון ראו, כי-נס ארם, וינסו מפני אבישי, ויבאו העיר; וישב יואב, מעל בני עמון, ויבא, ירושלם. ב י,טו וירא ארם, כי נגף לפני ישראל; ויאספו, יחד. ב י,טז וישלח הדדעזר, ויצא את-ארם אשר מעבר הנהר, ויבאו, חילם; ושובך שר-צבא הדדעזר, לפניהם. {ס}
ב י,יז ויגד לדוד, ויאסף את-כל-ישראל ויעבר את-הירדן, ויבא, חלאמה; ויערכו ארם לקראת דוד, וילחמו עמו. ב י,יח וינס ארם, מפני ישראל, ויהרג דוד מארם שבע מאות רכב, וארבעים אלף פרשים; ואת שובך שר-צבאו הכה, וימת שם. ב י,יט ויראו כל-המלכים עבדי הדדעזר, כי נגפו לפני ישראל, וישלמו את-ישראל, ויעבדום; ויראו ארם, להושיע עוד את-בני עמון. {פ}
ב יא,א ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלאכים, וישלח דוד את-יואב ואת-עבדיו עמו ואת-כל-ישראל וישחתו את-בני עמון, ויצרו, על-רבה; ודוד, יושב בירושלם. {ס}
|