פרשת בלק ופנחס- לא מנוקד:
כב,ב וירא בלק, בן-צפור, את כל-אשר-עשה ישראל, לאמרי. כב,ג ויגר מואב מפני העם, מאד–כי רב-הוא; ויקץ מואב, מפני בני ישראל. כב,ד ויאמר מואב אל-זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את-כל-סביבתינו, כלחך השור, את ירק השדה; ובלק בן-צפור מלך למואב, בעת ההוא. כב,ה וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בער, פתורה אשר על-הנהר ארץ בני-עמו–לקרא-לו: לאמר, הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את-עין הארץ, והוא ישב, ממלי. כב,ו ועתה לכה-נא ארה-לי את-העם הזה, כי-עצום הוא ממני–אולי אוכל נכה-בו, ואגרשנו מן-הארץ: כי ידעתי, את אשר-תברך מברך, ואשר תאר, יואר. כב,ז וילכו זקני מואב, וזקני מדין, וקסמים, בידם; ויבאו, אל-בלעם, וידברו אליו, דברי בלק. כב,ח ויאמר אליהם, לינו פה הלילה, והשבתי אתכם דבר, כאשר ידבר יהוה אלי; וישבו שרי-מואב, עם-בלעם. כב,ט ויבא אלהים, אל-בלעם; ויאמר, מי האנשים האלה עמך. כב,י ויאמר בלעם, אל-האלהים: בלק בן-צפר מלך מואב, שלח אלי. כב,יא הנה העם היצא ממצרים, ויכס את-עין הארץ; עתה, לכה קבה-לי אתו–אולי אוכל להלחם בו, וגרשתיו. כב,יב ויאמר אלהים אל-בלעם, לא תלך עמהם; לא תאר את-העם, כי ברוך הוא. כב,יג ויקם בלעם, בבקר, ויאמר אל-שרי בלק, לכו אל-ארצכם: כי מאן יהוה, לתתי להלך עמכם. כב,יד ויקומו שרי מואב, ויבאו אל-בלק; ויאמרו, מאן בלעם הלך עמנו. כב,טו ויסף עוד, בלק, שלח שרים, רבים ונכבדים מאלה. כב,טז ויבאו, אל-בלעם; ויאמרו לו, כה אמר בלק בן-צפור, אל-נא תמנע, מהלך אלי. כב,יז כי-כבד אכבדך מאד, וכל אשר-תאמר אלי אעשה; ולכה-נא, קבה-לי, את, העם הזה. כב,יח ויען בלעם, ויאמר אל-עבדי בלק, אם-יתן-לי בלק מלא ביתו, כסף וזהב–לא אוכל, לעבר את-פי יהוה אלהי, לעשות קטנה, או גדולה. כב,יט ועתה, שבו נא בזה גם-אתם–הלילה; ואדעה, מה-יסף יהוה דבר עמי. כב,כ ויבא אלהים אל-בלעם, לילה, ויאמר לו אם-לקרא לך באו האנשים, קום לך אתם; ואך, את-הדבר אשר-אדבר אליך–אתו תעשה. כב,כא ויקם בלעם בבקר, ויחבש את-אתנו; וילך, עם-שרי מואב. כב,כב ויחר-אף אלהים, כי-הולך הוא, ויתיצב מלאך יהוה בדרך, לשטן לו; והוא רכב על-אתנו, ושני נעריו עמו. כב,כג ותרא האתון את-מלאך יהוה נצב בדרך, וחרבו שלופה בידו, ותט האתון מן-הדרך, ותלך בשדה; ויך בלעם את-האתון, להטתה הדרך. כב,כד ויעמד מלאך יהוה, במשעול הכרמים–גדר מזה, וגדר מזה. כב,כה ותרא האתון את-מלאך יהוה, ותלחץ אל-הקיר, ותלחץ את-רגל בלעם, אל-הקיר; ויסף, להכתה. כב,כו ויוסף מלאך-יהוה, עבור; ויעמד במקום צר, אשר אין-דרך לנטות ימין ושמאול. כב,כז ותרא האתון את-מלאך יהוה, ותרבץ תחת בלעם; ויחר-אף בלעם, ויך את-האתון במקל. כב,כח ויפתח יהוה, את-פי האתון; ותאמר לבלעם, מה-עשיתי לך, כי הכיתני, זה שלש רגלים. כב,כט ויאמר בלעם לאתון, כי התעללת בי; לו יש-חרב בידי, כי עתה הרגתיך. כב,ל ותאמר האתון אל-בלעם, הלוא אנכי אתנך אשר-רכבת עלי מעודך עד-היום הזה–ההסכן הסכנתי, לעשות לך כה; ויאמר, לא. כב,לא ויגל יהוה, את-עיני בלעם, וירא את-מלאך יהוה נצב בדרך, וחרבו שלפה בידו; ויקד וישתחו, לאפיו. כב,לב ויאמר אליו, מלאך יהוה, על-מה הכית את-אתנך, זה שלוש רגלים; הנה אנכי יצאתי לשטן, כי-ירט הדרך לנגדי. כב,לג ותראני, האתון, ותט לפני, זה שלש רגלים; אולי נטתה מפני, כי עתה גם-אתכה הרגתי ואותה החייתי. כב,לד ויאמר בלעם אל-מלאך יהוה, חטאתי–כי לא ידעתי, כי אתה נצב לקראתי בדרך; ועתה אם-רע בעיניך, אשובה לי. כב,לה ויאמר מלאך יהוה אל-בלעם, לך עם-האנשים, ואפס את-הדבר אשר-אדבר אליך, אתו תדבר; וילך בלעם, עם-שרי בלק. כב,לו וישמע בלק, כי בא בלעם; ויצא לקראתו אל-עיר מואב, אשר על-גבול ארנן, אשר, בקצה הגבול. כב,לז ויאמר בלק אל-בלעם, הלא שלח שלחתי אליך לקרא-לך–למה לא-הלכת, אלי; האמנם, לא אוכל כבדך. כב,לח ויאמר בלעם אל-בלק, הנה-באתי אליך–עתה, היכל אוכל דבר מאומה: הדבר, אשר ישים אלהים בפי–אתו אדבר. כב,לט וילך בלעם, עם-בלק; ויבאו, קרית חצות. כב,מ ויזבח בלק, בקר וצאן; וישלח לבלעם, ולשרים אשר אתו. כב,מא ויהי בבקר–ויקח בלק את-בלעם, ויעלהו במות בעל; וירא משם, קצה העם. כג,א ויאמר בלעם אל-בלק, בנה-לי בזה שבעה מזבחת; והכן לי בזה, שבעה פרים ושבעה אילים. כג,ב ויעש בלק, כאשר דבר בלעם; ויעל בלק ובלעם פר ואיל, במזבח. כג,ג ויאמר בלעם לבלק, התיצב על-עלתך, ואלכה אולי יקרה יהוה לקראתי, ודבר מה-יראני והגדתי לך; וילך, שפי. כג,ד ויקר אלהים, אל-בלעם; ויאמר אליו, את-שבעת המזבחת ערכתי, ואעל פר ואיל, במזבח. כג,ה וישם יהוה דבר, בפי בלעם; ויאמר שוב אל-בלק, וכה תדבר. כג,ו וישב אליו, והנה נצב על-עלתו–הוא, וכל-שרי מואב. כג,ז וישא משלו, ויאמר: מן-ארם ינחני בלק מלך-מואב, מהררי-קדם–לכה ארה-לי יעקב, ולכה זעמה ישראל. כג,ח מה אקב, לא קבה אל; ומה אזעם, לא זעם יהוה. כג,ט כי-מראש צרים אראנו, ומגבעות אשורנו: הן-עם לבדד ישכן, ובגוים לא יתחשב. כג,י מי מנה עפר יעקב, ומספר את-רבע ישראל; תמת נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמהו. כג,יא ויאמר בלק אל-בלעם, מה עשית לי: לקב איבי לקחתיך, והנה ברכת ברך. כג,יב ויען, ויאמר: הלא, את אשר ישים יהוה בפי–אתו אשמר, לדבר. כג,יג ויאמר אליו בלק, לך-נא אתי אל-מקום אחר אשר תראנו משם–אפס קצהו תראה, וכלו לא תראה; וקבנו-לי, משם. כג,יד ויקחהו שדה צפים, אל-ראש הפסגה; ויבן שבעה מזבחת, ויעל פר ואיל במזבח. כג,טו ויאמר, אל-בלק, התיצב כה, על-עלתך; ואנכי, אקרה כה. כג,טז ויקר יהוה אל-בלעם, וישם דבר בפיו; ויאמר שוב אל-בלק, וכה תדבר. כג,יז ויבא אליו, והנו נצב על-עלתו, ושרי מואב, אתו; ויאמר לו בלק, מה-דבר יהוה. כג,יח וישא משלו, ויאמר: קום בלק ושמע, האזינה עדי בנו צפר. כג,יט לא איש אל ויכזב, ובן-אדם ויתנחם; ההוא אמר ולא יעשה, ודבר ולא יקימנה. כג,כ הנה ברך, לקחתי; וברך, ולא אשיבנה. כג,כא לא-הביט און ביעקב, ולא-ראה עמל בישראל; יהוה אלהיו עמו, ותרועת מלך בו. כג,כב אל, מוציאם ממצרים–כתועפת ראם, לו. כג,כג כי לא-נחש ביעקב, ולא-קסם בישראל; כעת, יאמר ליעקב ולישראל, מה-פעל, אל. כג,כד הן-עם כלביא יקום, וכארי יתנשא; לא ישכב עד-יאכל טרף, ודם-חללים ישתה. כג,כה ויאמר בלק אל-בלעם, גם-קב לא תקבנו; גם-ברך, לא תברכנו. כג,כו ויען בלעם, ויאמר אל-בלק: הלא, דברתי אליך לאמר, כל אשר-ידבר יהוה, אתו אעשה. כג,כז ויאמר בלק, אל-בלעם, לכה-נא אקחך, אל-מקום אחר; אולי יישר בעיני האלהים, וקבתו לי משם. כג,כח ויקח בלק, את-בלעם, ראש הפעור, הנשקף על-פני הישימן. כג,כט ויאמר בלעם אל-בלק, בנה-לי בזה שבעה מזבחת; והכן לי בזה, שבעה פרים ושבעה אילם. כג,ל ויעש בלק, כאשר אמר בלעם; ויעל פר ואיל, במזבח. כד,א וירא בלעם, כי טוב בעיני יהוה לברך את-ישראל, ולא-הלך כפעם-בפעם, לקראת נחשים; וישת אל-המדבר, פניו. כד,ב וישא בלעם את-עיניו, וירא את-ישראל, שכן, לשבטיו; ותהי עליו, רוח אלהים. כד,ג וישא משלו, ויאמר: נאם בלעם בנו בער, ונאם הגבר שתם העין. כד,ד נאם–שמע, אמרי-אל: אשר מחזה שדי יחזה, נפל וגלוי עינים. כד,ה מה-טבו אהליך, יעקב; משכנתיך, ישראל. כד,ו כנחלים נטיו, כגנת עלי נהר; כאהלים נטע יהוה, כארזים עלי-מים. כד,ז יזל-מים מדליו, וזרעו במים רבים; וירם מאגג מלכו, ותנשא מלכתו. כד,ח אל מוציאו ממצרים, כתועפת ראם לו; יאכל גוים צריו, ועצמתיהם יגרם–וחציו ימחץ. כד,ט כרע שכב כארי וכלביא, מי יקימנו; מברכיך ברוך, וארריך ארור. כד,י ויחר-אף בלק אל-בלעם, ויספק את-כפיו; ויאמר בלק אל-בלעם, לקב איבי קראתיך, והנה ברכת ברך, זה שלש פעמים. כד,יא ועתה, ברח-לך אל-מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך יהוה מכבוד. כד,יב ויאמר בלעם, אל-בלק: הלא, גם אל-מלאכיך אשר-שלחת אלי–דברתי לאמר. כד,יג אם-יתן-לי בלק מלא ביתו, כסף וזהב–לא אוכל לעבר את-פי יהוה, לעשות טובה או רעה מלבי: אשר-ידבר יהוה, אתו אדבר. כד,יד ועתה, הנני הולך לעמי; לכה, איעצך, אשר יעשה העם הזה לעמך, באחרית הימים. כד,טו וישא משלו, ויאמר: נאם בלעם בנו בער, ונאם הגבר שתם העין. כד,טז נאם, שמע אמרי-אל, וידע, דעת עליון; מחזה שדי יחזה, נפל וגלוי עינים. כד,יז אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב; דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל-בני-שת. כד,יח והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר–איביו; וישראל, עשה חיל. כד,יט וירד, מיעקב; והאביד שריד, מעיר. כד,כ וירא, את-עמלק, וישא משלו, ויאמר: ראשית גוים עמלק, ואחריתו עדי אבד. כד,כא וירא, את-הקיני, וישא משלו, ויאמר: איתן, מושבך, ושים בסלע, קנך. כד,כב כי אם-יהיה, לבער קין–עד-מה, אשור תשבך. כד,כג וישא משלו, ויאמר: אוי, מי יחיה משמו אל. כד,כד וצים מיד כתים, וענו אשור וענו-עבר; וגם-הוא, עדי אבד. כד,כה ויקם בלעם, וילך וישב למקמו; וגם-בלק, הלך לדרכו. {פ}
כה,א וישב ישראל, בשטים; ויחל העם, לזנות אל-בנות מואב. כה,ב ותקראן לעם, לזבחי אלהיהן; ויאכל העם, וישתחוו לאלהיהן. כה,ג ויצמד ישראל, לבעל פעור; ויחר-אף יהוה, בישראל. כה,ד ויאמר יהוה אל-משה, קח את-כל-ראשי העם, והוקע אותם ליהוה, נגד השמש; וישב חרון אף-יהוה, מישראל. כה,ה ויאמר משה, אל-שפטי ישראל: הרגו איש אנשיו, הנצמדים לבעל פעור. כה,ו והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל-אחיו את-המדינית, לעיני משה, ולעיני כל-עדת בני-ישראל; והמה בכים, פתח אהל מועד. כה,ז וירא, פינחס בן-אלעזר, בן-אהרן, הכהן; ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו. כה,ח ויבא אחר איש-ישראל אל-הקבה, וידקר את-שניהם–את איש ישראל, ואת-האשה אל-קבתה; ותעצר, המגפה, מעל, בני ישראל. כה,ט ויהיו, המתים במגפה–ארבעה ועשרים, אלף. {פ}
כה,י וידבר יהוה, אל-משה לאמר. כה,יא פינחס בן-אלעזר בן-אהרן הכהן, השיב את-חמתי מעל בני-ישראל, בקנאו את-קנאתי, בתוכם; ולא-כליתי את-בני-ישראל, בקנאתי. כה,יב לכן, אמר: הנני נתן לו את-בריתי, שלום. כה,יג והיתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהנת עולם–תחת, אשר קנא לאלהיו, ויכפר, על-בני ישראל. כה,יד ושם איש ישראל המכה, אשר הכה את-המדינית–זמרי, בן-סלוא: נשיא בית-אב, לשמעני. כה,טו ושם האשה המכה המדינית, כזבי בת-צור: ראש אמות בית-אב במדין, הוא. {פ}
כה,טז וידבר יהוה, אל-משה לאמר. כה,יז צרור, את-המדינים; והכיתם, אותם. כה,יח כי צררים הם לכם, בנכליהם אשר-נכלו לכם על-דבר-פעור; ועל-דבר כזבי בת-נשיא מדין, אחתם, המכה ביום-המגפה, על-דבר-פעור.
|