פרשת וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב- לא מנוקד.
לז,א וישב יעקב, בארץ מגורי אביו–בארץ, כנען. לז,ב אלה תלדות יעקב, יוסף בן-שבע-עשרה שנה היה רעה את-אחיו בצאן, והוא נער את-בני בלהה ואת-בני זלפה, נשי אביו; ויבא יוסף את-דבתם רעה, אל-אביהם. לז,ג וישראל, אהב את-יוסף מכל-בניו–כי-בן-זקנים הוא, לו; ועשה לו, כתנת פסים. לז,ד ויראו אחיו, כי-אתו אהב אביהם מכל-אחיו–וישנאו, אתו; ולא יכלו, דברו לשלם. לז,ה ויחלם יוסף חלום, ויגד לאחיו; ויוספו עוד, שנא אתו. לז,ו ויאמר, אליהם: שמעו-נא, החלום הזה אשר חלמתי. לז,ז והנה אנחנו מאלמים אלמים, בתוך השדה, והנה קמה אלמתי, וגם-נצבה; והנה תסבינה אלמתיכם, ותשתחוין לאלמתי. לז,ח ויאמרו לו, אחיו, המלך תמלך עלינו, אם-משול תמשל בנו; ויוספו עוד שנא אתו, על-חלמתיו ועל-דבריו. לז,ט ויחלם עוד חלום אחר, ויספר אתו לאחיו; ויאמר, הנה חלמתי חלום עוד, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים, משתחוים לי. לז,י ויספר אל-אביו, ואל-אחיו, ויגער-בו אביו, ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת: הבוא נבוא, אני ואמך ואחיך, להשתחות לך, ארצה. לז,יא ויקנאו-בו, אחיו; ואביו, שמר את-הדבר. לז,יב וילכו, אחיו, לרעות את-צאן אביהם, בשכם. לז,יג ויאמר ישראל אל-יוסף, הלוא אחיך רעים בשכם–לכה, ואשלחך אליהם; ויאמר לו, הנני. לז,יד ויאמר לו, לך-נא ראה את-שלום אחיך ואת-שלום הצאן, והשבני, דבר; וישלחהו מעמק חברון, ויבא שכמה. לז,טו וימצאהו איש, והנה תעה בשדה; וישאלהו האיש לאמר, מה-תבקש. לז,טז ויאמר, את-אחי אנכי מבקש; הגידה-נא לי, איפה הם רעים. לז,יז ויאמר האיש, נסעו מזה–כי שמעתי אמרים, נלכה דתינה; וילך יוסף אחר אחיו, וימצאם בדתן. לז,יח ויראו אתו, מרחק; ובטרם יקרב אליהם, ויתנכלו אתו להמיתו. לז,יט ויאמרו, איש אל-אחיו: הנה, בעל החלמות הלזה–בא. לז,כ ועתה לכו ונהרגהו, ונשלכהו באחד הברות, ואמרנו, חיה רעה אכלתהו; ונראה, מה-יהיו חלמתיו. לז,כא וישמע ראובן, ויצלהו מידם; ויאמר, לא נכנו נפש. לז,כב ויאמר אלהם ראובן, אל-תשפכו-דם–השליכו אתו אל-הבור הזה אשר במדבר, ויד אל-תשלחו-בו: למען, הציל אתו מידם, להשיבו, אל-אביו. לז,כג ויהי, כאשר-בא יוסף אל-אחיו; ויפשיטו את-יוסף את-כתנתו, את-כתנת הפסים אשר עליו. לז,כד ויקחהו–וישלכו אתו, הברה; והבור רק, אין בו מים. לז,כה וישבו, לאכל-לחם, וישאו עיניהם ויראו, והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד; וגמליהם נשאים, נכאת וצרי ולט–הולכים, להוריד מצרימה. לז,כו ויאמר יהודה, אל-אחיו: מה-בצע, כי נהרג את-אחינו, וכסינו, את-דמו. לז,כז לכו ונמכרנו לישמעאלים, וידנו אל-תהי-בו, כי-אחינו בשרנו, הוא; וישמעו, אחיו. לז,כח ויעברו אנשים מדינים סחרים, וימשכו ויעלו את-יוסף מן-הבור, וימכרו את-יוסף לישמעאלים, בעשרים כסף; ויביאו את-יוסף, מצרימה. לז,כט וישב ראובן אל-הבור, והנה אין-יוסף בבור; ויקרע, את-בגדיו. לז,ל וישב אל-אחיו, ויאמר: הילד איננו, ואני אנה אני-בא. לז,לא ויקחו, את-כתנת יוסף; וישחטו שעיר עזים, ויטבלו את-הכתנת בדם. לז,לב וישלחו את-כתנת הפסים, ויביאו אל-אביהם, ויאמרו, זאת מצאנו: הכר-נא, הכתנת בנך הוא–אם-לא. לז,לג ויכירה ויאמר כתנת בני, חיה רעה אכלתהו; טרף טרף, יוסף. לז,לד ויקרע יעקב שמלתיו, וישם שק במתניו; ויתאבל על-בנו, ימים רבים. לז,לה ויקמו כל-בניו וכל-בנתיו לנחמו, וימאן להתנחם, ויאמר, כי-ארד אל-בני אבל שאלה; ויבך אתו, אביו. לז,לו והמדנים–מכרו אתו, אל-מצרים: לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים. {פ}
לח,א ויהי בעת ההוא, וירד יהודה מאת אחיו; ויט עד-איש עדלמי, ושמו חירה. לח,ב וירא-שם יהודה בת-איש כנעני, ושמו שוע; ויקחה, ויבא אליה. לח,ג ותהר, ותלד בן; ויקרא את-שמו, ער. לח,ד ותהר עוד, ותלד בן; ותקרא את-שמו, אונן. לח,ה ותסף עוד ותלד בן, ותקרא את-שמו שלה; והיה בכזיב, בלדתה אתו. לח,ו ויקח יהודה אשה, לער בכורו; ושמה, תמר. לח,ז ויהי, ער בכור יהודה–רע, בעיני יהוה; וימתהו, יהוה. לח,ח ויאמר יהודה לאונן, בא אל-אשת אחיך ויבם אתה; והקם זרע, לאחיך. לח,ט וידע אונן, כי לא לו יהיה הזרע; והיה אם-בא אל-אשת אחיו, ושחת ארצה, לבלתי נתן-זרע, לאחיו. לח,י וירע בעיני יהוה, אשר עשה; וימת, גם-אתו. לח,יא ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית-אביך, עד-יגדל שלה בני–כי אמר, פן-ימות גם-הוא כאחיו; ותלך תמר, ותשב בית אביה. לח,יב וירבו, הימים, ותמת, בת-שוע אשת-יהודה; וינחם יהודה, ויעל על-גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי–תמנתה. לח,יג ויגד לתמר, לאמר: הנה חמיך עלה תמנתה, לגז צאנו. לח,יד ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף ותתעלף, ותשב בפתח עינים, אשר על-דרך תמנתה: כי ראתה, כי-גדל שלה, והוא, לא-נתנה לו לאשה. לח,טו ויראה יהודה, ויחשבה לזונה: כי כסתה, פניה. לח,טז ויט אליה אל-הדרך, ויאמר הבה-נא אבוא אליך, כי לא ידע, כי כלתו הוא; ותאמר, מה-תתן-לי, כי תבוא, אלי. לח,יז ויאמר, אנכי אשלח גדי-עזים מן-הצאן; ותאמר, אם-תתן ערבון עד שלחך. לח,יח ויאמר, מה הערבון אשר אתן-לך, ותאמר חתמך ופתילך, ומטך אשר בידך; ויתן-לה ויבא אליה, ותהר לו. לח,יט ותקם ותלך, ותסר צעיפה מעליה; ותלבש, בגדי אלמנותה. לח,כ וישלח יהודה את-גדי העזים, ביד רעהו העדלמי, לקחת הערבון, מיד האשה; ולא, מצאה. לח,כא וישאל את-אנשי מקמה, לאמר, איה הקדשה הוא בעינים, על-הדרך; ויאמרו, לא-היתה בזה קדשה. לח,כב וישב, אל-יהודה, ויאמר, לא מצאתיה; וגם אנשי המקום אמרו, לא-היתה בזה קדשה. לח,כג ויאמר יהודה תקח-לה, פן נהיה לבוז; הנה שלחתי הגדי הזה, ואתה לא מצאתה. לח,כד ויהי כמשלש חדשים, ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך, וגם הנה הרה, לזנונים; ויאמר יהודה, הוציאוה ותשרף. לח,כה הוא מוצאת, והיא שלחה אל-חמיה לאמר, לאיש אשר-אלה לו, אנכי הרה; ותאמר, הכר-נא–למי החתמת והפתילים והמטה, האלה. לח,כו ויכר יהודה, ויאמר צדקה ממני, כי-על-כן לא-נתתיה, לשלה בני; ולא-יסף עוד, לדעתה. לח,כז ויהי, בעת לדתה; והנה תאומים, בבטנה. לח,כח ויהי בלדתה, ויתן-יד; ותקח המילדת, ותקשר על-ידו שני לאמר, זה, יצא ראשנה. לח,כט ויהי כמשיב ידו, והנה יצא אחיו, ותאמר, מה-פרצת עליך פרץ; ויקרא שמו, פרץ. לח,ל ואחר יצא אחיו, אשר על-ידו השני; ויקרא שמו, זרח. {ס}
לט,א ויוסף, הורד מצרימה; ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים, איש מצרי, מיד הישמעאלים, אשר הורדהו שמה. לט,ב ויהי יהוה את-יוסף, ויהי איש מצליח; ויהי, בבית אדניו המצרי. לט,ג וירא אדניו, כי יהוה אתו; וכל אשר-הוא עשה, יהוה מצליח בידו. לט,ד וימצא יוסף חן בעיניו, וישרת אתו; ויפקדהו, על-ביתו, וכל-יש-לו, נתן בידו. לט,ה ויהי מאז הפקיד אתו בביתו, ועל כל-אשר יש-לו, ויברך יהוה את-בית המצרי, בגלל יוסף; ויהי ברכת יהוה, בכל-אשר יש-לו–בבית, ובשדה. לט,ו ויעזב כל-אשר-לו, ביד-יוסף, ולא-ידע אתו מאומה, כי אם-הלחם אשר-הוא אוכל; ויהי יוסף, יפה-תאר ויפה מראה. לט,ז ויהי, אחר הדברים האלה, ותשא אשת-אדניו את-עיניה, אל-יוסף; ותאמר, שכבה עמי. לט,ח וימאן–ויאמר אל-אשת אדניו, הן אדני לא-ידע אתי מה-בבית; וכל אשר-יש-לו, נתן בידי. לט,ט איננו גדול בבית הזה, ממני, ולא-חשך ממני מאומה, כי אם-אותך באשר את-אשתו; ואיך אעשה הרעה הגדלה, הזאת, וחטאתי, לאלהים. לט,י ויהי, כדברה אל-יוסף יום יום; ולא-שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה. לט,יא ויהי כהיום הזה, ויבא הביתה לעשות מלאכתו; ואין איש מאנשי הבית, שם–בבית. לט,יב ותתפשהו בבגדו לאמר, שכבה עמי; ויעזב בגדו בידה, וינס ויצא החוצה. לט,יג ויהי, כראותה, כי-עזב בגדו, בידה; וינס, החוצה. לט,יד ותקרא לאנשי ביתה, ותאמר להם לאמר, ראו הביא לנו איש עברי, לצחק בנו: בא אלי לשכב עמי, ואקרא בקול גדול. לט,טו ויהי כשמעו, כי-הרימתי קולי ואקרא; ויעזב בגדו אצלי, וינס ויצא החוצה. לט,טז ותנח בגדו, אצלה, עד-בוא אדניו, אל-ביתו. לט,יז ותדבר אליו, כדברים האלה לאמר: בא-אלי העבד העברי, אשר-הבאת לנו–לצחק בי. לט,יח ויהי, כהרימי קולי ואקרא; ויעזב בגדו אצלי, וינס החוצה. לט,יט ויהי כשמע אדניו את-דברי אשתו, אשר דברה אליו לאמר, כדברים האלה, עשה לי עבדך; ויחר, אפו. לט,כ ויקח אדני יוסף אתו, ויתנהו אל-בית הסהר–מקום, אשר-אסורי (אסירי) המלך אסורים; ויהי-שם, בבית הסהר. לט,כא ויהי יהוה את-יוסף, ויט אליו חסד; ויתן חנו, בעיני שר בית-הסהר. לט,כב ויתן שר בית-הסהר, ביד-יוסף, את כל-האסירם, אשר בבית הסהר; ואת כל-אשר עשים שם, הוא היה עשה. לט,כג אין שר בית-הסהר, ראה את-כל-מאומה בידו, באשר יהוה, אתו; ואשר-הוא עשה, יהוה מצליח. {פ}
מ,א ויהי, אחר הדברים האלה, חטאו משקה מלך-מצרים, והאפה–לאדניהם, למלך מצרים. מ,ב ויקצף פרעה, על שני סריסיו–על שר המשקים, ועל שר האופים. מ,ג ויתן אתם במשמר, בית שר הטבחים–אל-בית הסהר: מקום, אשר יוסף אסור שם. מ,ד ויפקד שר הטבחים את-יוסף, אתם–וישרת אתם; ויהיו ימים, במשמר. מ,ה ויחלמו חלום שניהם איש חלמו, בלילה אחד–איש, כפתרון חלמו: המשקה והאפה, אשר למלך מצרים, אשר אסורים, בבית הסהר. מ,ו ויבא אליהם יוסף, בבקר; וירא אתם, והנם זעפים. מ,ז וישאל את-סריסי פרעה, אשר אתו במשמר בית אדניו–לאמר: מדוע פניכם רעים, היום. מ,ח ויאמרו אליו–חלום חלמנו, ופתר אין אתו; ויאמר אלהם יוסף, הלוא לאלהים פתרנים–ספרו-נא, לי. מ,ט ויספר שר-המשקים את-חלמו, ליוסף; ויאמר לו–בחלומי, והנה-גפן לפני. מ,י ובגפן, שלשה שריגם; והוא כפרחת עלתה נצה, הבשילו אשכלתיה ענבים. מ,יא וכוס פרעה, בידי; ואקח את-הענבים, ואשחט אתם אל-כוס פרעה, ואתן את-הכוס, על-כף פרעה. מ,יב ויאמר לו יוסף, זה פתרנו: שלשת, השרגים–שלשת ימים, הם. מ,יג בעוד שלשת ימים, ישא פרעה את-ראשך, והשיבך, על-כנך; ונתת כוס-פרעה, בידו, כמשפט הראשון, אשר היית משקהו. מ,יד כי אם-זכרתני אתך, כאשר ייטב לך, ועשית-נא עמדי, חסד; והזכרתני, אל-פרעה, והוצאתני, מן-הבית הזה. מ,טו כי-גנב גנבתי, מארץ העברים; וגם-פה לא-עשיתי מאומה, כי-שמו אתי בבור. מ,טז וירא שר-האפים, כי טוב פתר; ויאמר, אל-יוסף, אף-אני בחלומי, והנה שלשה סלי חרי על-ראשי. מ,יז ובסל העליון, מכל מאכל פרעה–מעשה אפה; והעוף, אכל אתם מן-הסל–מעל ראשי. מ,יח ויען יוסף ויאמר, זה פתרנו: שלשת, הסלים–שלשת ימים, הם. מ,יט בעוד שלשת ימים, ישא פרעה את-ראשך מעליך, ותלה אותך, על-עץ; ואכל העוף את-בשרך, מעליך. מ,כ ויהי ביום השלישי, יום הלדת את-פרעה, ויעש משתה, לכל-עבדיו; וישא את-ראש שר המשקים, ואת-ראש שר האפים–בתוך עבדיו. מ,כא וישב את-שר המשקים, על-משקהו; ויתן הכוס, על-כף פרעה. מ,כב ואת שר האפים, תלה: כאשר פתר להם, יוסף. מ,כג ולא-זכר שר-המשקים את-יוסף, וישכחהו. {פ} |