פרשת ואלה שמות- לא מנוקד:
א,א ואלה, שמות בני ישראל, הבאים, מצרימה: את יעקב, איש וביתו באו. א,ב ראובן שמעון, לוי ויהודה. א,ג יששכר זבולן, ובנימן. א,ד דן ונפתלי, גד ואשר. א,ה ויהי, כל-נפש יצאי ירך-יעקב–שבעים נפש; ויוסף, היה במצרים. א,ו וימת יוסף וכל-אחיו, וכל הדור ההוא. א,ז ובני ישראל, פרו וישרצו וירבו ויעצמו–במאד מאד; ותמלא הארץ, אתם. {פ}
א,ח ויקם מלך-חדש, על-מצרים, אשר לא-ידע, את-יוסף. א,ט ויאמר, אל-עמו: הנה, עם בני ישראל–רב ועצום, ממנו. א,י הבה נתחכמה, לו: פן-ירבה, והיה כי-תקראנה מלחמה ונוסף גם-הוא על-שנאינו, ונלחם-בנו, ועלה מן-הארץ. א,יא וישימו עליו שרי מסים, למען ענתו בסבלתם; ויבן ערי מסכנות, לפרעה–את-פתם, ואת-רעמסס. א,יב וכאשר יענו אתו, כן ירבה וכן יפרץ; ויקצו, מפני בני ישראל. א,יג ויעבדו מצרים את-בני ישראל, בפרך. א,יד וימררו את-חייהם בעבדה קשה, בחמר ובלבנים, ובכל-עבדה, בשדה–את, כל-עבדתם, אשר-עבדו בהם, בפרך. א,טו ויאמר מלך מצרים, למילדת העברית, אשר שם האחת שפרה, ושם השנית פועה. א,טז ויאמר, בילדכן את-העבריות, וראיתן, על-האבנים: אם-בן הוא והמתן אתו, ואם-בת הוא וחיה. א,יז ותיראן המילדת, את-האלהים, ולא עשו, כאשר דבר אליהן מלך מצרים; ותחיין, את-הילדים. א,יח ויקרא מלך-מצרים, למילדת, ויאמר להן, מדוע עשיתן הדבר הזה; ותחיין, את-הילדים. א,יט ותאמרן המילדת אל-פרעה, כי לא כנשים המצרית העברית: כי-חיות הנה, בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו. א,כ וייטב אלהים, למילדת; וירב העם ויעצמו, מאד. א,כא ויהי, כי-יראו המילדת את-האלהים; ויעש להם, בתים. א,כב ויצו פרעה, לכל-עמו לאמר: כל-הבן הילוד, היארה תשליכהו, וכל-הבת, תחיון. {פ}
ב,א וילך איש, מבית לוי; ויקח, את-בת-לוי. ב,ב ותהר האשה, ותלד בן; ותרא אתו כי-טוב הוא, ותצפנהו שלשה ירחים. ב,ג ולא-יכלה עוד, הצפינו, ותקח-לו תבת גמא, ותחמרה בחמר ובזפת; ותשם בה את-הילד, ותשם בסוף על-שפת היאר. ב,ד ותתצב אחתו, מרחק, לדעה, מה-יעשה לו. ב,ה ותרד בת-פרעה לרחץ על-היאר, ונערתיה הלכת על-יד היאר; ותרא את-התבה בתוך הסוף, ותשלח את-אמתה ותקחה. ב,ו ותפתח ותראהו את-הילד, והנה-נער בכה; ותחמל עליו–ותאמר, מילדי העברים זה. ב,ז ותאמר אחתו, אל-בת-פרעה, האלך וקראתי לך אשה מינקת, מן העברית; ותינק לך, את-הילד. ב,ח ותאמר-לה בת-פרעה, לכי; ותלך, העלמה, ותקרא, את-אם הילד. ב,ט ותאמר לה בת-פרעה, היליכי את-הילד הזה והינקהו לי, ואני, אתן את-שכרך; ותקח האשה הילד, ותניקהו. ב,י ויגדל הילד, ותבאהו לבת-פרעה, ויהי-לה, לבן; ותקרא שמו, משה, ותאמר, כי מן-המים משיתהו. ב,יא ויהי בימים ההם, ויגדל משה ויצא אל-אחיו, וירא, בסבלתם; וירא איש מצרי, מכה איש-עברי מאחיו. ב,יב ויפן כה וכה, וירא כי אין איש; ויך, את-המצרי, ויטמנהו, בחול. ב,יג ויצא ביום השני, והנה שני-אנשים עברים נצים; ויאמר, לרשע, למה תכה, רעך. ב,יד ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט, עלינו–הלהרגני אתה אמר, כאשר הרגת את-המצרי; ויירא משה ויאמר, אכן נודע הדבר. ב,טו וישמע פרעה את-הדבר הזה, ויבקש להרג את-משה; ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ-מדין וישב על-הבאר. ב,טז ולכהן מדין, שבע בנות; ותבאנה ותדלנה, ותמלאנה את-הרהטים, להשקות, צאן אביהן. ב,יז ויבאו הרעים, ויגרשום; ויקם משה ויושען, וישק את-צאנם. ב,יח ותבאנה, אל-רעואל אביהן; ויאמר, מדוע מהרתן בא היום. ב,יט ותאמרן–איש מצרי, הצילנו מיד הרעים; וגם-דלה דלה לנו, וישק את-הצאן. ב,כ ויאמר אל-בנתיו, ואיו; למה זה עזבתן את-האיש, קראן לו ויאכל לחם. ב,כא ויואל משה, לשבת את-האיש; ויתן את-צפרה בתו, למשה. ב,כב ותלד בן, ויקרא את-שמו גרשם: כי אמר–גר הייתי, בארץ נכריה. {פ}
ב,כג ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו; ותעל שועתם אל-האלהים, מן-העבדה. ב,כד וישמע אלהים, את-נאקתם; ויזכר אלהים את-בריתו, את-אברהם את-יצחק ואת-יעקב. ב,כה וירא אלהים, את-בני ישראל; וידע, אלהים. {ס}
ג,א ומשה, היה רעה את-צאן יתרו חתנו–כהן מדין; וינהג את-הצאן אחר המדבר, ויבא אל-הר האלהים חרבה. ג,ב וירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בער באש, והסנה, איננו אכל. ג,ג ויאמר משה–אסרה-נא ואראה, את-המראה הגדל הזה: מדוע, לא-יבער הסנה. ג,ד וירא יהוה, כי סר לראות; ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, ויאמר משה משה–ויאמר הנני. ג,ה ויאמר, אל-תקרב הלם; של-נעליך, מעל רגליך–כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת-קדש הוא. ג,ו ויאמר, אנכי אלהי אביך, אלהי אברהם אלהי יצחק, ואלהי יעקב; ויסתר משה, פניו, כי ירא, מהביט אל-האלהים. ג,ז ויאמר יהוה, ראה ראיתי את-עני עמי אשר במצרים; ואת-צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי ידעתי את-מכאביו. ג,ח וארד להצילו מיד מצרים, ולהעלתו מן-הארץ ההוא, אל-ארץ טובה ורחבה, אל-ארץ זבת חלב ודבש–אל-מקום הכנעני, והחתי, והאמרי והפרזי, והחוי והיבוסי. ג,ט ועתה, הנה צעקת בני-ישראל באה אלי; וגם-ראיתי, את-הלחץ, אשר מצרים, לחצים אתם. ג,י ועתה לכה, ואשלחך אל-פרעה; והוצא את-עמי בני-ישראל, ממצרים. ג,יא ויאמר משה, אל-האלהים, מי אנכי, כי אלך אל-פרעה; וכי אוציא את-בני ישראל, ממצרים. ג,יב ויאמר, כי-אהיה עמך, וזה-לך האות, כי אנכי שלחתיך: בהוציאך את-העם, ממצרים, תעבדון את-האלהים, על ההר הזה. ג,יג ויאמר משה אל-האלהים, הנה אנכי בא אל-בני ישראל, ואמרתי להם, אלהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו-לי מה-שמו, מה אמר אלהם. ג,יד ויאמר אלהים אל-משה, אהיה אשר אהיה; ויאמר, כה תאמר לבני ישראל, אהיה, שלחני אליכם. ג,טו ויאמר עוד אלהים אל-משה, כה-תאמר אל-בני ישראל, יהוה אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם; זה-שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר. ג,טז לך ואספת את-זקני ישראל, ואמרת אלהם יהוה אלהי אבתיכם נראה אלי, אלהי אברהם יצחק ויעקב, לאמר: פקד פקדתי אתכם, ואת-העשוי לכם במצרים. ג,יז ואמר, אעלה אתכם מעני מצרים, אל-ארץ הכנעני והחתי, והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי–אל-ארץ זבת חלב, ודבש. ג,יח ושמעו, לקלך; ובאת אתה וזקני ישראל אל-מלך מצרים, ואמרתם אליו יהוה אלהי העבריים נקרה עלינו, ועתה נלכה-נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו. ג,יט ואני ידעתי–כי לא-יתן אתכם מלך מצרים, להלך: ולא, ביד חזקה. ג,כ ושלחתי את-ידי, והכיתי את-מצרים, בכל נפלאתי, אשר אעשה בקרבו; ואחרי-כן, ישלח אתכם. ג,כא ונתתי את-חן העם-הזה, בעיני מצרים; והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם. ג,כב ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, כלי-כסף וכלי זהב ושמלת; ושמתם, על-בניכם ועל-בנתיכם, ונצלתם, את-מצרים. ד,א ויען משה, ויאמר, והן לא-יאמינו לי, ולא ישמעו בקלי: כי יאמרו, לא-נראה אליך יהוה. ד,ב ויאמר אליו יהוה, מזה (מה-זה) בידך; ויאמר, מטה. ד,ג ויאמר השליכהו ארצה, וישלכהו ארצה ויהי לנחש; וינס משה, מפניו. ד,ד ויאמר יהוה, אל-משה, שלח ידך, ואחז בזנבו; וישלח ידו ויחזק בו, ויהי למטה בכפו. ד,ה למען יאמינו, כי-נראה אליך יהוה אלהי אבתם: אלהי אברהם אלהי יצחק, ואלהי יעקב. ד,ו ויאמר יהוה לו עוד, הבא-נא ידך בחיקך, ויבא ידו, בחיקו; ויוצאה, והנה ידו מצרעת כשלג. ד,ז ויאמר, השב ידך אל-חיקך, וישב ידו, אל-חיקו; ויוצאה, מחיקו, והנה-שבה, כבשרו. ד,ח והיה, אם-לא יאמינו לך, ולא ישמעו, לקל האת הראשון–והאמינו, לקל האת האחרון. ד,ט והיה אם-לא יאמינו גם לשני האתות האלה, ולא ישמעון לקלך–ולקחת ממימי היאר, ושפכת היבשה; והיו המים אשר תקח מן-היאר, והיו לדם ביבשת. ד,י ויאמר משה אל-יהוה, בי אדני, לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם, גם מאז דברך אל-עבדך: כי כבד-פה וכבד לשון, אנכי. ד,יא ויאמר יהוה אליו, מי שם פה לאדם, או מי-ישום אלם, או חרש או פקח או עור–הלא אנכי, יהוה. ד,יב ועתה, לך; ואנכי אהיה עם-פיך, והוריתיך אשר תדבר. ד,יג ויאמר, בי אדני; שלח-נא, ביד-תשלח. ד,יד ויחר-אף יהוה במשה, ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי–ידעתי, כי-דבר ידבר הוא; וגם הנה-הוא יצא לקראתך, וראך ושמח בלבו. ד,טו ודברת אליו, ושמת את-הדברים בפיו; ואנכי, אהיה עם-פיך ועם-פיהו, והוריתי אתכם, את אשר תעשון. ד,טז ודבר-הוא לך, אל-העם; והיה הוא יהיה-לך לפה, ואתה תהיה-לו לאלהים. ד,יז ואת-המטה הזה, תקח בידך, אשר תעשה-בו, את-האתת. {פ}
ד,יח וילך משה וישב אל-יתר חתנו, ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל-אחי אשר-במצרים, ואראה, העודם חיים; ויאמר יתרו למשה, לך לשלום. ד,יט ויאמר יהוה אל-משה במדין, לך שב מצרים: כי-מתו, כל-האנשים, המבקשים, את-נפשך. ד,כ ויקח משה את-אשתו ואת-בניו, וירכבם על-החמר, וישב, ארצה מצרים; ויקח משה את-מטה האלהים, בידו. ד,כא ויאמר יהוה, אל-משה, בלכתך לשוב מצרימה, ראה כל-המפתים אשר-שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה; ואני אחזק את-לבו, ולא ישלח את-העם. ד,כב ואמרת, אל-פרעה: כה אמר יהוה, בני בכרי ישראל. ד,כג ואמר אליך, שלח את-בני ויעבדני, ותמאן, לשלחו–הנה אנכי הרג, את-בנך בכרך. ד,כד ויהי בדרך, במלון; ויפגשהו יהוה, ויבקש המיתו. ד,כה ותקח צפרה צר, ותכרת את-ערלת בנה, ותגע, לרגליו; ותאמר, כי חתן-דמים אתה לי. ד,כו וירף, ממנו; אז, אמרה, חתן דמים, למולת. {פ}
ד,כז ויאמר יהוה אל-אהרן, לך לקראת משה המדברה; וילך, ויפגשהו בהר האלהים–וישק-לו. ד,כח ויגד משה לאהרן, את כל-דברי יהוה אשר שלחו, ואת כל-האתת, אשר צוהו. ד,כט וילך משה, ואהרן; ויאספו, את-כל-זקני בני ישראל. ד,ל וידבר אהרן–את כל-הדברים, אשר-דבר יהוה אל-משה; ויעש האתת, לעיני העם. ד,לא ויאמן, העם; וישמעו כי-פקד יהוה את-בני ישראל, וכי ראה את-ענים, ויקדו, וישתחוו. ה,א ואחר, באו משה ואהרן, ויאמרו, אל-פרעה: כה-אמר יהוה, אלהי ישראל, שלח את-עמי, ויחגו לי במדבר. ה,ב ויאמר פרעה–מי יהוה אשר אשמע בקלו, לשלח את-ישראל: לא ידעתי את-יהוה, וגם את-ישראל לא אשלח. ה,ג ויאמרו, אלהי העברים נקרא עלינו; נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, ונזבחה ליהוה אלהינו–פן-יפגענו, בדבר או בחרב. ה,ד ויאמר אלהם, מלך מצרים, למה משה ואהרן, תפריעו את-העם ממעשיו; לכו, לסבלתיכם. ה,ה ויאמר פרעה, הן-רבים עתה עם הארץ; והשבתם אתם, מסבלתם. ה,ו ויצו פרעה, ביום ההוא, את-הנגשים בעם, ואת-שטריו לאמר. ה,ז לא תאספון לתת תבן לעם, ללבן הלבנים–כתמול שלשם: הם, ילכו, וקששו להם, תבן. ה,ח ואת-מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם, תשימו עליהם–לא תגרעו, ממנו: כי-נרפים הם–על-כן הם צעקים לאמר, נלכה נזבחה לאלהינו. ה,ט תכבד העבדה על-האנשים, ויעשו-בה; ואל-ישעו, בדברי-שקר. ה,י ויצאו נגשי העם, ושטריו, ויאמרו אל-העם, לאמר: כה אמר פרעה, אינני נתן לכם תבן. ה,יא אתם, לכו קחו לכם תבן, מאשר, תמצאו: כי אין נגרע מעבדתכם, דבר. ה,יב ויפץ העם, בכל-ארץ מצרים, לקשש קש, לתבן. ה,יג והנגשים, אצים לאמר: כלו מעשיכם דבר-יום ביומו, כאשר בהיות התבן. ה,יד ויכו, שטרי בני ישראל, אשר-שמו עלהם, נגשי פרעה לאמר: מדוע לא כליתם חקכם ללבן, כתמול שלשם–גם-תמול, גם-היום. ה,טו ויבאו, שטרי בני ישראל, ויצעקו אל-פרעה, לאמר: למה תעשה כה, לעבדיך. ה,טז תבן, אין נתן לעבדיך, ולבנים אמרים לנו, עשו; והנה עבדיך מכים, וחטאת עמך. ה,יז ויאמר נרפים אתם, נרפים; על-כן אתם אמרים, נלכה נזבחה ליהוה. ה,יח ועתה לכו עבדו, ותבן לא-ינתן לכם; ותכן לבנים, תתנו. ה,יט ויראו שטרי בני-ישראל, אתם–ברע לאמר: לא-תגרעו מלבניכם, דבר-יום ביומו. ה,כ ויפגעו את-משה ואת-אהרן, נצבים לקראתם, בצאתם, מאת פרעה. ה,כא ויאמרו אלהם, ירא יהוה עליכם וישפט: אשר הבאשתם את-ריחנו, בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת-חרב בידם, להרגנו. ה,כב וישב משה אל-יהוה, ויאמר: אדני, למה הרעתה לעם הזה–למה זה, שלחתני. ה,כג ומאז באתי אל-פרעה, לדבר בשמך, הרע, לעם הזה; והצל לא-הצלת, את-עמך. ו,א ויאמר יהוה, אל-משה, עתה תראה, אשר אעשה לפרעה: כי ביד חזקה, ישלחם, וביד חזקה, יגרשם מארצו. {ס}
ו,ב וידבר אלהים, אל-משה; ויאמר אליו, אני יהוה. ו,ג וארא, אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב–באל שדי; ושמי יהוה, לא נודעתי להם. ו,ד וגם הקמתי את-בריתי אתם, לתת להם את-ארץ כנען–את ארץ מגריהם, אשר-גרו בה. ו,ה וגם אני שמעתי, את-נאקת בני ישראל, אשר מצרים, מעבדים אתם; ואזכר, את-בריתי. ו,ו לכן אמר לבני-ישראל, אני יהוה, והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדלים. ו,ז ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים; וידעתם, כי אני יהוה אלהיכם, המוציא אתכם, מתחת סבלות מצרים. ו,ח והבאתי אתכם, אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב; ונתתי אתה לכם מורשה, אני יהוה. ו,ט וידבר משה כן, אל-בני ישראל; ולא שמעו, אל-משה, מקצר רוח, ומעבדה קשה. {פ}
ו,י וידבר יהוה, אל-משה לאמר. ו,יא בא דבר, אל-פרעה מלך מצרים; וישלח את-בני-ישראל, מארצו. ו,יב וידבר משה, לפני יהוה לאמר: הן בני-ישראל, לא-שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים. {פ}
ו,יג וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרן, ויצום אל-בני ישראל, ואל-פרעה מלך מצרים–להוציא את-בני-ישראל, מארץ מצרים. {ס}
ו,יד אלה, ראשי בית-אבתם: בני ראובן בכר ישראל, חנוך ופלוא חצרן וכרמי–אלה, משפחת ראובן. ו,טו ובני שמעון, ימואל וימין ואהד ויכין וצחר, ושאול, בן-הכנענית; אלה, משפחת שמעון. ו,טז ואלה שמות בני-לוי, לתלדתם–גרשון, וקהת ומררי; ושני חיי לוי, שבע ושלשים ומאת שנה. ו,יז בני גרשון לבני ושמעי, למשפחתם. ו,יח ובני קהת–עמרם ויצהר, וחברון ועזיאל; ושני חיי קהת, שלש ושלשים ומאת שנה. ו,יט ובני מררי, מחלי ומושי; אלה משפחת הלוי, לתלדתם. ו,כ ויקח עמרם את-יוכבד דדתו, לו לאשה, ותלד לו, את-אהרן ואת-משה; ושני חיי עמרם, שבע ושלשים ומאת שנה. ו,כא ובני, יצהר–קרח ונפג, וזכרי. ו,כב ובני, עזיאל–מישאל ואלצפן, וסתרי. ו,כג ויקח אהרן את-אלישבע בת-עמינדב, אחות נחשון–לו לאשה; ותלד לו, את-נדב ואת-אביהוא, את-אלעזר, ואת-איתמר. ו,כד ובני קרח, אסיר ואלקנה ואביאסף; אלה, משפחת הקרחי. ו,כה ואלעזר בן-אהרן לקח-לו מבנות פוטיאל, לו לאשה, ותלד לו, את-פינחס; אלה, ראשי אבות הלוים–למשפחתם. ו,כו הוא אהרן, ומשה–אשר אמר יהוה, להם, הוציאו את-בני ישראל מארץ מצרים, על-צבאתם. ו,כז הם, המדברים אל-פרעה מלך-מצרים, להוציא את-בני-ישראל, ממצרים; הוא משה, ואהרן. ו,כח ויהי, ביום דבר יהוה אל-משה–בארץ מצרים. {ס}
ו,כט וידבר יהוה אל-משה לאמר, אני יהוה; דבר, אל-פרעה מלך מצרים, את כל-אשר אני, דבר אליך. ו,ל ויאמר משה, לפני יהוה: הן אני, ערל שפתים, ואיך, ישמע אלי פרעה. {פ}
ז,א ויאמר יהוה אל-משה, ראה נתתיך אלהים לפרעה; ואהרן אחיך, יהיה נביאך. ז,ב אתה תדבר, את כל-אשר אצוך; ואהרן אחיך ידבר אל-פרעה, ושלח את-בני-ישראל מארצו. ז,ג ואני אקשה, את-לב פרעה; והרביתי את-אתתי ואת-מופתי, בארץ מצרים. ז,ד ולא-ישמע אלכם פרעה, ונתתי את-ידי במצרים; והוצאתי את-צבאתי את-עמי בני-ישראל, מארץ מצרים, בשפטים, גדלים. ז,ה וידעו מצרים כי-אני יהוה, בנטתי את-ידי על-מצרים; והוצאתי את-בני-ישראל, מתוכם. ז,ו ויעש משה, ואהרן–כאשר צוה יהוה אתם, כן עשו. ז,ז ומשה, בן-שמנים שנה, ואהרן, בן-שלש ושמנים שנה–בדברם, אל-פרעה. {פ} |