פרשת הטמא והטהור- לא מנוקד.
יא,א וידבר יהוה אל-משה ואל-אהרן, לאמר אלהם. יא,ב דברו אל-בני ישראל, לאמר: זאת החיה אשר תאכלו, מכל-הבהמה אשר על-הארץ. יא,ג כל מפרסת פרסה, ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה, בבהמה–אתה, תאכלו. יא,ד אך את-זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפרסי הפרסה: את-הגמל כי-מעלה גרה הוא, ופרסה איננו מפריס–טמא הוא, לכם. יא,ה ואת-השפן, כי-מעלה גרה הוא, ופרסה, לא יפריס; טמא הוא, לכם. יא,ו ואת-הארנבת, כי-מעלת גרה הוא, ופרסה, לא הפריסה; טמאה הוא, לכם. יא,ז ואת-החזיר כי-מפריס פרסה הוא, ושסע שסע פרסה, והוא, גרה לא-יגר; טמא הוא, לכם. יא,ח מבשרם לא תאכלו, ובנבלתם לא תגעו; טמאים הם, לכם. יא,ט את-זה, תאכלו, מכל, אשר במים: כל אשר-לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים–אתם תאכלו. יא,י וכל אשר אין-לו סנפיר וקשקשת, בימים ובנחלים, מכל שרץ המים, ומכל נפש החיה אשר במים–שקץ הם, לכם. יא,יא ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו, ואת-נבלתם תשקצו. יא,יב כל אשר אין-לו סנפיר וקשקשת, במים–שקץ הוא, לכם. יא,יג ואת-אלה תשקצו מן-העוף, לא יאכלו שקץ הם: את-הנשר, ואת-הפרס, ואת, העזניה. יא,יד ואת-הדאה–ואת-האיה, למינה. יא,טו את כל-ערב, למינו. יא,טז ואת בת היענה, ואת-התחמס ואת-השחף; ואת-הנץ, למינהו. יא,יז ואת-הכוס ואת-השלך, ואת-הינשוף. יא,יח ואת-התנשמת ואת-הקאת, ואת-הרחם. יא,יט ואת, החסידה, האנפה, למינה; ואת-הדוכיפת, ואת-העטלף. יא,כ כל שרץ העוף, ההלך על-ארבע–שקץ הוא, לכם. יא,כא אך את-זה, תאכלו, מכל שרץ העוף, ההלך על-ארבע: אשר-לא (לו) כרעים ממעל לרגליו, לנתר בהן על-הארץ. יא,כב את-אלה מהם, תאכלו–את-הארבה למינו, ואת-הסלעם למינהו; ואת-החרגל למינהו, ואת-החגב למינהו. יא,כג וכל שרץ העוף, אשר-לו ארבע רגלים–שקץ הוא, לכם. יא,כד ולאלה, תטמאו; כל-הנגע בנבלתם, יטמא עד-הערב. יא,כה וכל-הנשא, מנבלתם–יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב. יא,כו לכל-הבהמה אשר הוא מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת, וגרה איננה מעלה–טמאים הם, לכם; כל-הנגע בהם, יטמא. יא,כז וכל הולך על-כפיו, בכל-החיה ההלכת על-ארבע–טמאים הם, לכם; כל-הנגע בנבלתם, יטמא עד-הערב. יא,כח והנשא, את-נבלתם–יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב; טמאים המה, לכם. {ס}
יא,כט וזה לכם הטמא, בשרץ השרץ על-הארץ: החלד והעכבר, והצב למינהו. יא,ל והאנקה והכח, והלטאה; והחמט, והתנשמת. יא,לא אלה הטמאים לכם, בכל-השרץ; כל-הנגע בהם במתם, יטמא עד-הערב. יא,לב וכל אשר-יפל-עליו מהם במתם יטמא, מכל-כלי-עץ או בגד או-עור או שק, כל-כלי, אשר-יעשה מלאכה בהם; במים יובא וטמא עד-הערב, וטהר. יא,לג וכל-כלי-חרש–אשר-יפל מהם, אל-תוכו: כל אשר בתוכו יטמא, ואתו תשברו. יא,לד מכל-האכל אשר יאכל, אשר יבוא עליו מים–יטמא; וכל-משקה אשר ישתה, בכל-כלי יטמא. יא,לה וכל אשר-יפל מנבלתם עליו, יטמא–תנור וכירים יתץ, טמאים הם; וטמאים, יהיו לכם. יא,לו אך מעין ובור מקוה-מים, יהיה טהור; ונגע בנבלתם, יטמא. יא,לז וכי יפל מנבלתם, על-כל-זרע זרוע אשר יזרע–טהור, הוא. יא,לח וכי יתן-מים על-זרע, ונפל מנבלתם עליו–טמא הוא, לכם. {ס}
יא,לט וכי ימות מן-הבהמה, אשר-היא לכם לאכלה–הנגע בנבלתה, יטמא עד-הערב. יא,מ והאכל, מנבלתה–יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב; והנשא, את-נבלתה–יכבס בגדיו, וטמא עד-הערב. יא,מא וכל-השרץ, השרץ על-הארץ–שקץ הוא, לא יאכל. יא,מב כל הולך על-גחון וכל הולך על-ארבע, עד כל-מרבה רגלים, לכל-השרץ, השרץ על-הארץ–לא תאכלום, כי-שקץ הם. יא,מג אל-תשקצו, את-נפשתיכם, בכל-השרץ, השרץ; ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם. יא,מד כי אני יהוה, אלהיכם, והתקדשתם והייתם קדשים, כי קדוש אני; ולא תטמאו את-נפשתיכם, בכל-השרץ הרמש על-הארץ. יא,מה כי אני יהוה, המעלה אתכם מארץ מצרים, להית לכם, לאלהים; והייתם קדשים, כי קדוש אני. יא,מו זאת תורת הבהמה, והעוף, וכל נפש החיה, הרמשת במים; ולכל-נפש, השרצת על-הארץ. יא,מז להבדיל, בין הטמא ובין הטהר; ובין החיה, הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תאכל. {פ}
יב,א וידבר יהוה, אל-משה לאמר. יב,ב דבר אל-בני ישראל, לאמר, אשה כי תזריע, וילדה זכר–וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דותה תטמא. יב,ג וביום, השמיני, ימול, בשר ערלתו. יב,ד ושלשים יום ושלשת ימים, תשב בדמי טהרה; בכל-קדש לא-תגע, ואל-המקדש לא תבא, עד-מלאת, ימי טהרה. יב,ה ואם-נקבה תלד, וטמאה שבעים כנדתה; וששים יום וששת ימים, תשב על-דמי טהרה. יב,ו ובמלאת ימי טהרה, לבן או לבת, תביא כבש בן-שנתו לעלה, ובן-יונה או-תר לחטאת–אל-פתח אהל-מועד, אל-הכהן. יב,ז והקריבו לפני יהוה, וכפר עליה, וטהרה, ממקר דמיה: זאת תורת הילדת, לזכר או לנקבה. יב,ח ואם-לא תמצא ידה, די שה–ולקחה שתי-תרים או שני בני יונה, אחד לעלה ואחד לחטאת; וכפר עליה הכהן, וטהרה. {פ}
יג,א וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרן לאמר. יג,ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת–והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים. יג,ג וראה הכהן את-הנגע בעור-הבשר ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמק מעור בשרו–נגע צרעת, הוא; וראהו הכהן, וטמא אתו. יג,ד ואם-בהרת לבנה הוא בעור בשרו, ועמק אין-מראה מן-העור, ושערה, לא-הפך לבן–והסגיר הכהן את-הנגע, שבעת ימים. יג,ה וראהו הכהן, ביום השביעי, והנה הנגע עמד בעיניו, לא-פשה הנגע בעור–והסגירו הכהן שבעת ימים, שנית. יג,ו וראה הכהן אתו ביום השביעי, שנית, והנה כהה הנגע, ולא-פשה הנגע בעור–וטהרו הכהן מספחת הוא, וכבס בגדיו וטהר. יג,ז ואם-פשה תפשה המספחת בעור, אחרי הראתו אל-הכהן לטהרתו; ונראה שנית, אל-הכהן. יג,ח וראה, הכהן, והנה פשתה המספחת, בעור–וטמאו הכהן, צרעת הוא. {פ}
יג,ט נגע צרעת, כי תהיה באדם; והובא, אל-הכהן. יג,י וראה הכהן, והנה שאת-לבנה בעור, והיא, הפכה שער לבן; ומחית בשר חי, בשאת. יג,יא צרעת נושנת הוא בעור בשרו, וטמאו הכהן: לא יסגרנו, כי טמא הוא. יג,יב ואם-פרוח תפרח הצרעת, בעור, וכסתה הצרעת את כל-עור הנגע, מראשו ועד-רגליו–לכל-מראה, עיני הכהן. יג,יג וראה הכהן, והנה כסתה הצרעת את-כל-בשרו–וטהר, את-הנגע: כלו הפך לבן, טהור הוא. יג,יד וביום הראות בו בשר חי, יטמא. יג,טו וראה הכהן את-הבשר החי, וטמאו: הבשר החי טמא הוא, צרעת הוא. יג,טז או כי ישוב הבשר החי, ונהפך ללבן; ובא, אל-הכהן. יג,יז וראהו, הכהן, והנה נהפך הנגע, ללבן–וטהר הכהן את-הנגע, טהור הוא. {פ}
יג,יח ובשר, כי-יהיה בו-בערו שחין; ונרפא. יג,יט והיה במקום השחין, שאת לבנה, או בהרת, לבנה אדמדמת; ונראה, אל-הכהן. יג,כ וראה הכהן, והנה מראה שפל מן-העור, ושערה, הפך לבן–וטמאו הכהן נגע-צרעת הוא, בשחין פרחה. יג,כא ואם יראנה הכהן, והנה אין-בה שער לבן, ושפלה איננה מן-העור, והיא כהה–והסגירו הכהן, שבעת ימים. יג,כב ואם-פשה תפשה, בעור–וטמא הכהן אתו, נגע הוא. יג,כג ואם-תחתיה תעמד הבהרת, לא פשתה–צרבת השחין, הוא; וטהרו, הכהן. {ס}
יג,כד או בשר, כי-יהיה בערו מכות-אש; והיתה מחית המכוה, בהרת לבנה אדמדמת–או לבנה. יג,כה וראה אתה הכהן והנה נהפך שער לבן בבהרת, ומראה עמק מן-העור–צרעת הוא, במכוה פרחה; וטמא אתו הכהן, נגע צרעת הוא. יג,כו ואם יראנה הכהן, והנה אין-בבהרת שער לבן, ושפלה איננה מן-העור, והוא כהה–והסגירו הכהן, שבעת ימים. יג,כז וראהו הכהן, ביום השביעי: אם-פשה תפשה, בעור–וטמא הכהן אתו, נגע צרעת הוא. יג,כח ואם-תחתיה תעמד הבהרת לא-פשתה בעור, והוא כהה–שאת המכוה, הוא; וטהרו, הכהן–כי-צרבת המכוה, הוא. {פ}
יג,כט ואיש או אשה, כי-יהיה בו נגע, בראש, או בזקן. יג,ל וראה הכהן את-הנגע, והנה מראהו עמק מן-העור, ובו שער צהב, דק–וטמא אתו הכהן נתק הוא, צרעת הראש או הזקן הוא. יג,לא וכי-יראה הכהן את-נגע הנתק, והנה אין-מראהו עמק מן-העור, ושער שחר, אין בו–והסגיר הכהן את-נגע הנתק, שבעת ימים. יג,לב וראה הכהן את-הנגע, ביום השביעי, והנה לא-פשה הנתק, ולא-היה בו שער צהב; ומראה הנתק, אין עמק מן-העור. יג,לג והתגלח–ואת-הנתק, לא יגלח; והסגיר הכהן את-הנתק שבעת ימים, שנית. יג,לד וראה הכהן את-הנתק ביום השביעי, והנה לא-פשה הנתק בעור, ומראהו, איננו עמק מן-העור–וטהר אתו הכהן, וכבס בגדיו וטהר. יג,לה ואם-פשה יפשה הנתק, בעור, אחרי, טהרתו. יג,לו וראהו, הכהן, והנה פשה הנתק, בעור–לא-יבקר הכהן לשער הצהב, טמא הוא. יג,לז ואם-בעיניו עמד הנתק ושער שחר צמח-בו, נרפא הנתק–טהור הוא; וטהרו, הכהן. {ס}
יג,לח ואיש, או-אשה, כי-יהיה בעור-בשרם, בהרת–בהרת, לבנת. יג,לט וראה הכהן, והנה בעור-בשרם בהרת–כהות לבנת: בהק הוא פרח בעור, טהור הוא. {ס}
יג,מ ואיש, כי ימרט ראשו–קרח הוא, טהור הוא. יג,מא ואם מפאת פניו, ימרט ראשו–גבח הוא, טהור הוא. יג,מב וכי-יהיה בקרחת או בגבחת, נגע לבן אדמדם–צרעת פרחת הוא, בקרחתו או בגבחתו. יג,מג וראה אתו הכהן, והנה שאת-הנגע לבנה אדמדמת, בקרחתו, או בגבחתו–כמראה צרעת, עור בשר. יג,מד איש-צרוע הוא, טמא הוא; טמא יטמאנו הכהן, בראשו נגעו. יג,מה והצרוע אשר-בו הנגע, בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע, ועל-שפם, יעטה; וטמא טמא, יקרא. יג,מו כל-ימי אשר הנגע בו, יטמא–טמא הוא: בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו. {ס}
יג,מז והבגד, כי-יהיה בו נגע צרעת: בבגד צמר, או בבגד פשתים. יג,מח או בשתי או בערב, לפשתים ולצמר; או בעור, או בכל-מלאכת עור. יג,מט והיה הנגע ירקרק או אדמדם, בבגד או בעור או-בשתי או-בערב או בכל-כלי-עור–נגע צרעת, הוא; והראה, את-הכהן. יג,נ וראה הכהן, את-הנגע; והסגיר את-הנגע, שבעת ימים. יג,נא וראה את-הנגע ביום השביעי, כי-פשה הנגע בבגד או-בשתי או-בערב או בעור, לכל אשר-יעשה העור, למלאכה–צרעת ממארת הנגע, טמא הוא. יג,נב ושרף את-הבגד או את-השתי או את-הערב, בצמר או בפשתים, או את-כל-כלי העור, אשר-יהיה בו הנגע: כי-צרעת ממארת הוא, באש תשרף. יג,נג ואם, יראה הכהן, והנה לא-פשה הנגע, בבגד או בשתי או בערב; או, בכל-כלי-עור. יג,נד וצוה, הכהן, וכבסו, את אשר-בו הנגע; והסגירו שבעת-ימים, שנית. יג,נה וראה הכהן אחרי הכבס את-הנגע, והנה לא-הפך הנגע את-עינו והנגע לא-פשה–טמא הוא, באש תשרפנו: פחתת הוא, בקרחתו או בגבחתו. יג,נו ואם, ראה הכהן, והנה כהה הנגע, אחרי הכבס אתו–וקרע אתו, מן-הבגד או מן-העור, או מן-השתי, או מן-הערב. יג,נז ואם-תראה עוד בבגד או-בשתי או-בערב, או בכל-כלי-עור–פרחת, הוא: באש תשרפנו, את אשר-בו הנגע. יג,נח והבגד או-השתי או-הערב או-כל-כלי העור, אשר תכבס, וסר מהם, הנגע–וכבס שנית, וטהר. יג,נט זאת תורת נגע-צרעת בגד הצמר או הפשתים, או השתי או הערב, או, כל-כלי-עור–לטהרו, או לטמאו. {פ}
יד,א וידבר יהוה, אל-משה לאמר. יד,ב זאת תהיה תורת המצרע, ביום טהרתו: והובא, אל-הכהן. יד,ג ויצא, הכהן, אל-מחוץ, למחנה; וראה, הכהן, והנה נרפא נגע-הצרעת, מן-הצרוע. יד,ד וצוה, הכהן, ולקח למטהר שתי-צפרים חיות, טהרות; ועץ ארז, ושני תולעת ואזב. יד,ה וצוה, הכהן, ושחט, את-הצפור האחת–אל-כלי-חרש, על-מים חיים. יד,ו את-הצפר החיה יקח אתה, ואת-עץ הארז ואת-שני התולעת ואת-האזב; וטבל אותם ואת הצפר החיה, בדם הצפר השחטה, על, המים החיים. יד,ז והזה, על המטהר מן-הצרעת–שבע פעמים; וטהרו, ושלח את-הצפר החיה על-פני השדה. יד,ח וכבס המטהר את-בגדיו וגלח את-כל-שערו, ורחץ במים וטהר, ואחר, יבוא אל-המחנה; וישב מחוץ לאהלו, שבעת ימים. יד,ט והיה ביום השביעי יגלח את-כל-שערו, את-ראשו ואת-זקנו ואת גבת עיניו, ואת-כל-שערו, יגלח; וכבס את-בגדיו, ורחץ את-בשרו במים–וטהר. יד,י וביום השמיני, יקח שני-כבשים תמימם, וכבשה אחת בת-שנתה, תמימה; ושלשה עשרנים, סלת מנחה בלולה בשמן, ולג אחד, שמן. יד,יא והעמיד הכהן המטהר, את האיש המטהר–ואתם: לפני יהוה, פתח אהל מועד. יד,יב ולקח הכהן את-הכבש האחד, והקריב אתו לאשם–ואת-לג השמן; והניף אתם תנופה, לפני יהוה. יד,יג ושחט את-הכבש, במקום אשר ישחט את-החטאת ואת-העלה–במקום הקדש: כי כחטאת האשם הוא, לכהן–קדש קדשים, הוא. יד,יד ולקח הכהן, מדם האשם, ונתן הכהן, על-תנוך אזן המטהר הימנית; ועל-בהן ידו הימנית, ועל-בהן רגלו הימנית. יד,טו ולקח הכהן, מלג השמן; ויצק על-כף הכהן, השמאלית. יד,טז וטבל הכהן, את-אצבעו הימנית, מן-השמן, אשר על-כפו השמאלית; והזה מן-השמן באצבעו שבע פעמים, לפני יהוה. יד,יז ומיתר השמן אשר על-כפו, יתן הכהן על-תנוך אזן המטהר הימנית, ועל-בהן ידו הימנית, ועל-בהן רגלו הימנית–על, דם האשם. יד,יח והנותר, בשמן אשר על-כף הכהן, יתן, על-ראש המטהר; וכפר עליו הכהן, לפני יהוה. יד,יט ועשה הכהן, את-החטאת, וכפר, על-המטהר מטמאתו; ואחר, ישחט את-העלה. יד,כ והעלה הכהן את-העלה ואת-המנחה, המזבחה; וכפר עליו הכהן, וטהר. {ס}
יד,כא ואם-דל הוא, ואין ידו משגת–ולקח כבש אחד אשם לתנופה, לכפר עליו; ועשרון סלת אחד בלול בשמן, למנחה–ולג שמן. יד,כב ושתי תרים, או שני בני יונה, אשר תשיג, ידו; והיה אחד חטאת, והאחד עלה. יד,כג והביא אתם ביום השמיני, לטהרתו–אל-הכהן: אל-פתח אהל-מועד, לפני יהוה. יד,כד ולקח הכהן את-כבש האשם, ואת-לג השמן; והניף אתם הכהן תנופה, לפני יהוה. יד,כה ושחט, את-כבש האשם, ולקח הכהן מדם האשם, ונתן על-תנוך אזן-המטהר הימנית; ועל-בהן ידו הימנית, ועל-בהן רגלו הימנית. יד,כו ומן-השמן, יצק הכהן, על-כף הכהן, השמאלית. יד,כז והזה הכהן, באצבעו הימנית, מן-השמן, אשר על-כפו השמאלית–שבע פעמים, לפני יהוה. יד,כח ונתן הכהן מן-השמן אשר על-כפו, על-תנוך אזן המטהר הימנית, ועל-בהן ידו הימנית, ועל-בהן רגלו הימנית–על-מקום, דם האשם. יד,כט והנותר, מן-השמן אשר על-כף הכהן, יתן, על-ראש המטהר–לכפר עליו, לפני יהוה. יד,ל ועשה את-האחד מן-התרים, או מן-בני היונה, מאשר תשיג, ידו. יד,לא את אשר-תשיג ידו, את-האחד חטאת ואת-האחד עלה–על-המנחה; וכפר הכהן על המטהר, לפני יהוה. יד,לב זאת תורת, אשר-בו נגע צרעת, אשר לא-תשיג ידו, בטהרתו. {פ}
יד,לג וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרן לאמר. יד,לד כי תבאו אל-ארץ כנען, אשר אני נתן לכם לאחזה; ונתתי נגע צרעת, בבית ארץ אחזתכם. יד,לה ובא אשר-לו הבית, והגיד לכהן לאמר: כנגע, נראה לי בבית. יד,לו וצוה הכהן ופנו את-הבית, בטרם יבא הכהן לראות את-הנגע, ולא יטמא, כל-אשר בבית; ואחר כן יבא הכהן, לראות את-הבית. יד,לז וראה את-הנגע, והנה הנגע בקירת הבית, שקערורת ירקרקת, או אדמדמת; ומראיהן שפל, מן-הקיר. יד,לח ויצא הכהן מן-הבית, אל-פתח הבית; והסגיר את-הבית, שבעת ימים. יד,לט ושב הכהן, ביום השביעי; וראה, והנה פשה הנגע בקירת הבית. יד,מ וצוה, הכהן, וחלצו את-האבנים, אשר בהן הנגע; והשליכו אתהן אל-מחוץ לעיר, אל-מקום טמא. יד,מא ואת-הבית יקצע מבית, סביב; ושפכו, את-העפר אשר הקצו, אל-מחוץ לעיר, אל-מקום טמא. יד,מב ולקחו אבנים אחרות, והביאו אל-תחת האבנים; ועפר אחר יקח, וטח את-הבית. יד,מג ואם-ישוב הנגע ופרח בבית, אחר חלץ את-האבנים, ואחרי הקצות את-הבית, ואחרי הטוח. יד,מד ובא, הכהן, וראה, והנה פשה הנגע בבית–צרעת ממארת הוא בבית, טמא הוא. יד,מה ונתץ את-הבית, את-אבניו ואת-עציו, ואת, כל-עפר הבית; והוציא אל-מחוץ לעיר, אל-מקום טמא. יד,מו והבא, אל-הבית, כל-ימי, הסגיר אתו–יטמא, עד-הערב. יד,מז והשכב בבית, יכבס את-בגדיו; והאכל בבית, יכבס את-בגדיו. יד,מח ואם-בא יבא הכהן, וראה והנה לא-פשה הנגע בבית, אחרי, הטח את-הבית–וטהר הכהן את-הבית, כי נרפא הנגע. יד,מט ולקח לחטא את-הבית, שתי צפרים, ועץ ארז, ושני תולעת ואזב. יד,נ ושחט, את-הצפר האחת, אל-כלי-חרש, על-מים חיים. יד,נא ולקח את-עץ-הארז ואת-האזב ואת שני התולעת, ואת הצפר החיה, וטבל אתם בדם הצפר השחוטה, ובמים החיים; והזה אל-הבית, שבע פעמים. יד,נב וחטא את-הבית–בדם הצפור, ובמים החיים; ובצפר החיה, ובעץ הארז ובאזב–ובשני התולעת. יד,נג ושלח את-הצפר החיה, אל-מחוץ לעיר–אל-פני השדה; וכפר על-הבית, וטהר. יד,נד זאת, התורה, לכל-נגע הצרעת, ולנתק. יד,נה ולצרעת הבגד, ולבית. יד,נו ולשאת ולספחת, ולבהרת. יד,נז להורת, ביום הטמא וביום הטהר; זאת תורת, הצרעת. {פ}
טו,א וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרן לאמר. טו,ב דברו אל-בני ישראל, ואמרתם אלהם: איש איש, כי יהיה זב מבשרו–זובו, טמא הוא. טו,ג וזאת תהיה טמאתו, בזובו: רר בשרו את-זובו, או-החתים בשרו מזובו–טמאתו, הוא. טו,ד כל-המשכב, אשר ישכב עליו הזב–יטמא; וכל-הכלי אשר-ישב עליו, יטמא. טו,ה ואיש, אשר יגע במשכבו–יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,ו והישב, על-הכלי, אשר-ישב עליו, הזב–יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,ז והנגע, בבשר הזב–יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,ח וכי-ירק הזב, בטהור–וכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,ט וכל-המרכב, אשר ירכב עליו הזב–יטמא. טו,י וכל-הנגע, בכל אשר יהיה תחתיו–יטמא, עד-הערב; והנושא אותם–יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,יא וכל אשר יגע-בו הזב, וידיו לא-שטף במים–וכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,יב וכלי-חרש אשר-יגע-בו הזב, ישבר; וכל-כלי-עץ–ישטף, במים. טו,יג וכי-יטהר הזב, מזובו–וספר לו שבעת ימים לטהרתו, וכבס בגדיו; ורחץ בשרו במים חיים, וטהר. טו,יד וביום השמיני, יקח-לו שתי תרים, או שני, בני יונה; ובא לפני יהוה, אל-פתח אהל מועד, ונתנם, אל-הכהן. טו,טו ועשה אתם, הכהן–אחד חטאת, והאחד עלה; וכפר עליו הכהן לפני יהוה, מזובו. {ס}
טו,טז ואיש, כי-תצא ממנו שכבת-זרע–ורחץ במים את-כל-בשרו, וטמא עד-הערב. טו,יז וכל-בגד וכל-עור, אשר-יהיה עליו שכבת-זרע–וכבס במים, וטמא עד-הערב. טו,יח ואשה, אשר ישכב איש אתה שכבת-זרע–ורחצו במים, וטמאו עד-הערב. {פ}
טו,יט ואשה כי-תהיה זבה, דם יהיה זבה בבשרה–שבעת ימים תהיה בנדתה, וכל-הנגע בה יטמא עד-הערב. טו,כ וכל אשר תשכב עליו בנדתה, יטמא; וכל אשר-תשב עליו, יטמא. טו,כא וכל-הנגע, במשכבה–יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,כב וכל-הנגע–בכל-כלי, אשר-תשב עליו: יכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,כג ואם על-המשכב הוא, או על-הכלי אשר-הוא ישבת-עליו–בנגעו-בו: יטמא, עד-הערב. טו,כד ואם שכב ישכב איש אתה, ותהי נדתה עליו–וטמא, שבעת ימים; וכל-המשכב אשר-ישכב עליו, יטמא. {ס}
טו,כה ואשה כי-יזוב זוב דמה ימים רבים, בלא עת-נדתה, או כי-תזוב, על-נדתה: כל-ימי זוב טמאתה, כימי נדתה תהיה–טמאה הוא. טו,כו כל-המשכב אשר-תשכב עליו, כל-ימי זובה–כמשכב נדתה, יהיה-לה; וכל-הכלי, אשר תשב עליו–טמא יהיה, כטמאת נדתה. טו,כז וכל-הנוגע בם, יטמא; וכבס בגדיו ורחץ במים, וטמא עד-הערב. טו,כח ואם-טהרה, מזובה–וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר. טו,כט וביום השמיני, תקח-לה שתי תרים, או שני, בני יונה; והביאה אותם אל-הכהן, אל-פתח אהל מועד. טו,ל ועשה הכהן את-האחד חטאת, ואת-האחד עלה; וכפר עליה הכהן לפני יהוה, מזוב טמאתה. טו,לא והזרתם את-בני-ישראל, מטמאתם; ולא ימתו בטמאתם, בטמאם את-משכני אשר בתוכם. טו,לב זאת תורת, הזב, ואשר תצא ממנו שכבת-זרע, לטמאה-בה. טו,לג והדוה, בנדתה, והזב את-זובו, לזכר ולנקבה; ולאיש, אשר ישכב עם-טמאה. {פ} |