פרשת מטות מסעי- לא מנוקד:
ל,ב וידבר משה אל-ראשי המטות, לבני ישראל לאמר: זה הדבר, אשר צוה יהוה. ל,ג איש כי-ידר נדר ליהוה, או-השבע שבעה לאסר אסר על-נפשו–לא יחל, דברו: ככל-היצא מפיו, יעשה. ל,ד ואשה, כי-תדר נדר ליהוה, ואסרה אסר בבית אביה, בנעריה. ל,ה ושמע אביה את-נדרה, ואסרה אשר אסרה על-נפשה, והחריש לה, אביה–וקמו, כל-נדריה, וכל-אסר אשר-אסרה על-נפשה, יקום. ל,ו ואם-הניא אביה אתה, ביום שמעו–כל-נדריה ואסריה אשר-אסרה על-נפשה, לא יקום; ויהוה, יסלח-לה, כי-הניא אביה, אתה. ל,ז ואם-היו תהיה לאיש, ונדריה עליה, או מבטא שפתיה, אשר אסרה על-נפשה. ל,ח ושמע אישה ביום שמעו, והחריש לה: וקמו נדריה, ואסרה אשר-אסרה על-נפשה–יקמו. ל,ט ואם ביום שמע אישה, יניא אותה, והפר את-נדרה אשר עליה, ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על-נפשה–ויהוה, יסלח-לה. ל,י ונדר אלמנה, וגרושה–כל אשר-אסרה על-נפשה, יקום עליה. ל,יא ואם-בית אישה, נדרה, או-אסרה אסר על-נפשה, בשבעה. ל,יב ושמע אישה והחרש לה, לא הניא אתה–וקמו, כל-נדריה, וכל-אסר אשר-אסרה על-נפשה, יקום. ל,יג ואם-הפר יפר אתם אישה, ביום שמעו–כל-מוצא שפתיה לנדריה ולאסר נפשה, לא יקום: אישה הפרם, ויהוה יסלח-לה. ל,יד כל-נדר וכל-שבעת אסר, לענת נפש–אישה יקימנו, ואישה יפרנו. ל,טו ואם-החרש יחריש לה אישה, מיום אל-יום, והקים את-כל-נדריה, או את-כל-אסריה אשר עליה–הקים אתם, כי-החרש לה ביום שמעו. ל,טז ואם-הפר יפר אתם, אחרי שמעו–ונשא, את-עונה. ל,יז אלה החקים, אשר צוה יהוה את-משה, בין איש, לאשתו–בין-אב לבתו, בנעריה בית אביה. {פ}
לא,א וידבר יהוה, אל-משה לאמר. לא,ב נקם, נקמת בני ישראל, מאת, המדינים; אחר, תאסף אל-עמיך. לא,ג וידבר משה אל-העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא; ויהיו, על-מדין, לתת נקמת-יהוה, במדין. לא,ד אלף, למטה, אלף, למטה–לכל מטות ישראל, תשלחו לצבא. לא,ה וימסרו מאלפי ישראל, אלף למטה–שנים-עשר אלף, חלוצי צבא. לא,ו וישלח אתם משה אלף למטה, לצבא: אתם ואת-פינחס בן-אלעזר הכהן, לצבא, וכלי הקדש וחצצרות התרועה, בידו. לא,ז ויצבאו, על-מדין, כאשר צוה יהוה, את-משה; ויהרגו, כל-זכר. לא,ח ואת-מלכי מדין הרגו על-חלליהם, את-אוי ואת-רקם ואת-צור ואת-חור ואת-רבע–חמשת, מלכי מדין; ואת בלעם בן-בעור, הרגו בחרב. לא,ט וישבו בני-ישראל את-נשי מדין, ואת-טפם; ואת כל-בהמתם ואת-כל-מקנהם ואת-כל-חילם, בזזו. לא,י ואת כל-עריהם במושבתם, ואת כל-טירתם–שרפו, באש. לא,יא ויקחו, את-כל-השלל, ואת, כל-המלקוח–באדם, ובבהמה. לא,יב ויבאו אל-משה ואל-אלעזר הכהן ואל-עדת בני-ישראל, את-השבי ואת-המלקוח ואת-השלל–אל-המחנה: אל-ערבת מואב, אשר על-ירדן ירחו. {ס}
לא,יג ויצאו משה ואלעזר הכהן, וכל-נשיאי העדה–לקראתם: אל-מחוץ, למחנה. לא,יד ויקצף משה, על פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות, הבאים מצבא המלחמה. לא,טו ויאמר אליהם, משה: החייתם, כל-נקבה. לא,טז הן הנה היו לבני ישראל, בדבר בלעם, למסר-מעל ביהוה, על-דבר-פעור; ותהי המגפה, בעדת יהוה. לא,יז ועתה, הרגו כל-זכר בטף; וכל-אשה, ידעת איש למשכב זכר–הרגו. לא,יח וכל הטף בנשים, אשר לא-ידעו משכב זכר–החיו, לכם. לא,יט ואתם, חנו מחוץ למחנה–שבעת ימים: כל הרג נפש וכל נגע בחלל, תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי–אתם, ושביכם. לא,כ וכל-בגד וכל-כלי-עור וכל-מעשה עזים, וכל-כלי-עץ–תתחטאו. {ס}
לא,כא ויאמר אלעזר הכהן אל-אנשי הצבא, הבאים למלחמה: זאת חקת התורה, אשר-צוה יהוה את-משה. לא,כב אך את-הזהב, ואת-הכסף; את-הנחשת, את-הברזל, את-הבדיל, ואת-העפרת. לא,כג כל-דבר אשר-יבא באש, תעבירו באש וטהר–אך, במי נדה יתחטא; וכל אשר לא-יבא באש, תעבירו במים. לא,כד וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, וטהרתם; ואחר, תבאו אל-המחנה. {ס}
לא,כה ויאמר יהוה, אל-משה לאמר. לא,כו שא, את ראש מלקוח השבי, באדם, ובבהמה–אתה ואלעזר הכהן, וראשי אבות העדה. לא,כז וחצית, את-המלקוח, בין תפשי המלחמה, היצאים לצבא–ובין, כל-העדה. לא,כח והרמת מכס ליהוה, מאת אנשי המלחמה היצאים לצבא–אחד נפש, מחמש המאות: מן-האדם, ומן-הבקר, ומן-החמרים, ומן-הצאן. לא,כט ממחציתם, תקחו; ונתתה לאלעזר הכהן, תרומת יהוה. לא,ל וממחצת בני-ישראל תקח אחד אחז מן-החמשים, מן-האדם מן-הבקר מן-החמרים ומן-הצאן–מכל-הבהמה; ונתתה אתם, ללוים, שמרי, משמרת משכן יהוה. לא,לא ויעש משה, ואלעזר הכהן, כאשר צוה יהוה, את-משה. לא,לב ויהי, המלקוח–יתר הבז, אשר בזזו עם הצבא: צאן, שש-מאות אלף ושבעים אלף–וחמשת אלפים. לא,לג ובקר, שנים ושבעים אלף. לא,לד וחמרים, אחד וששים אלף. לא,לה ונפש אדם–מן-הנשים, אשר לא-ידעו משכב זכר: כל-נפש, שנים ושלשים אלף. לא,לו ותהי, המחצה–חלק, היצאים בצבא: מספר הצאן, שלש-מאות אלף ושלשים אלף, ושבעת אלפים, וחמש מאות. לא,לז ויהי המכס ליהוה, מן-הצאן–שש מאות, חמש ושבעים. לא,לח והבקר–ששה ושלשים, אלף; ומכסם ליהוה, שנים ושבעים. לא,לט וחמרים, שלשים אלף וחמש מאות; ומכסם ליהוה, אחד וששים. לא,מ ונפש אדם, ששה עשר אלף; ומכסם, ליהוה–שנים ושלשים, נפש. לא,מא ויתן משה, את-מכס תרומת יהוה, לאלעזר, הכהן–כאשר צוה יהוה, את-משה. לא,מב וממחצית, בני ישראל, אשר חצה משה, מן-האנשים הצבאים. לא,מג ותהי מחצת העדה, מן-הצאן–שלש-מאות אלף ושלשים אלף, שבעת אלפים וחמש מאות. לא,מד ובקר, ששה ושלשים אלף. לא,מה וחמרים, שלשים אלף וחמש מאות. לא,מו ונפש אדם, ששה עשר אלף. לא,מז ויקח משה ממחצת בני-ישראל, את-האחז אחד מן-החמשים–מן-האדם, ומן-הבהמה; ויתן אתם ללוים, שמרי משמרת משכן יהוה, כאשר צוה יהוה, את-משה. לא,מח ויקרבו, אל-משה, הפקדים, אשר לאלפי הצבא–שרי האלפים, ושרי המאות. לא,מט ויאמרו, אל-משה, עבדיך נשאו את-ראש אנשי המלחמה, אשר בידנו; ולא-נפקד ממנו, איש. לא,נ ונקרב את-קרבן יהוה, איש אשר מצא כלי-זהב אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז–לכפר על-נפשתינו, לפני יהוה. לא,נא ויקח משה ואלעזר הכהן, את-הזהב–מאתם: כל, כלי מעשה. לא,נב ויהי כל-זהב התרומה, אשר הרימו ליהוה–ששה עשר אלף שבע-מאות וחמשים, שקל: מאת שרי האלפים, ומאת שרי המאות. לא,נג אנשי, הצבא, בזזו, איש לו. לא,נד ויקח משה ואלעזר הכהן, את-הזהב, מאת שרי האלפים, והמאות; ויבאו אתו אל-אהל מועד, זכרון לבני-ישראל לפני יהוה. {פ}
לב,א ומקנה רב, היה לבני ראובן ולבני-גד–עצום מאד; ויראו את-ארץ יעזר, ואת-ארץ גלעד, והנה המקום, מקום מקנה. לב,ב ויבאו בני-גד, ובני ראובן; ויאמרו אל-משה ואל-אלעזר הכהן, ואל-נשיאי העדה לאמר. לב,ג עטרות ודיבן ויעזר ונמרה, וחשבון ואלעלה, ושבם ונבו, ובען. לב,ד הארץ, אשר הכה יהוה לפני עדת ישראל–ארץ מקנה, הוא; ולעבדיך, מקנה. {ס}
לב,ה ויאמרו, אם-מצאנו חן בעיניך–יתן את-הארץ הזאת לעבדיך, לאחזה: אל-תעברנו, את-הירדן. לב,ו ויאמר משה, לבני-גד ולבני ראובן: האחיכם, יבאו למלחמה, ואתם, תשבו פה. לב,ז ולמה תנואון (תניאון), את-לב בני ישראל–מעבר, אל-הארץ, אשר-נתן להם, יהוה. לב,ח כה עשו, אבתיכם, בשלחי אתם מקדש ברנע, לראות את-הארץ. לב,ט ויעלו עד-נחל אשכול, ויראו את-הארץ, ויניאו, את-לב בני ישראל–לבלתי-בא, אל-הארץ, אשר-נתן להם, יהוה. לב,י ויחר-אף יהוה, ביום ההוא; וישבע, לאמר. לב,יא אם-יראו האנשים העלים ממצרים, מבן עשרים שנה ומעלה, את האדמה, אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב: כי לא-מלאו, אחרי. לב,יב בלתי כלב בן-יפנה, הקנזי, ויהושע, בן-נון: כי מלאו, אחרי יהוה. לב,יג ויחר-אף יהוה, בישראל, וינעם במדבר, ארבעים שנה–עד-תם, כל-הדור, העשה הרע, בעיני יהוה. לב,יד והנה קמתם, תחת אבתיכם–תרבות, אנשים חטאים: לספות עוד, על חרון אף-יהוה–אל-ישראל. לב,טו כי תשובן, מאחריו, ויסף עוד, להניחו במדבר; ושחתם, לכל-העם הזה. {ס}
לב,טז ויגשו אליו ויאמרו, גדרת צאן נבנה למקננו פה, וערים, לטפנו. לב,יז ואנחנו נחלץ חשים, לפני בני ישראל, עד אשר אם-הביאנם, אל-מקומם; וישב טפנו בערי המבצר, מפני ישבי הארץ. לב,יח לא נשוב, אל-בתינו–עד, התנחל בני ישראל, איש, נחלתו. לב,יט כי לא ננחל אתם, מעבר לירדן והלאה: כי באה נחלתנו אלינו, מעבר הירדן מזרחה. {פ}
לב,כ ויאמר אליהם משה, אם-תעשון את-הדבר הזה: אם-תחלצו לפני יהוה, למלחמה. לב,כא ועבר לכם כל-חלוץ את-הירדן, לפני יהוה, עד הורישו את-איביו, מפניו. לב,כב ונכבשה הארץ לפני יהוה, ואחר תשבו–והייתם נקים מיהוה, ומישראל; והיתה הארץ הזאת לכם, לאחזה–לפני יהוה. לב,כג ואם-לא תעשון כן, הנה חטאתם ליהוה; ודעו, חטאתכם, אשר תמצא, אתכם. לב,כד בנו-לכם ערים לטפכם, וגדרת לצנאכם; והיצא מפיכם, תעשו. לב,כה ויאמר בני-גד ובני ראובן, אל-משה לאמר: עבדיך יעשו, כאשר אדני מצוה. לב,כו טפנו נשינו, מקננו וכל-בהמתנו–יהיו-שם, בערי הגלעד. לב,כז ועבדיך יעברו כל-חלוץ צבא, לפני יהוה–למלחמה: כאשר אדני, דבר. לב,כח ויצו להם, משה, את אלעזר הכהן, ואת יהושע בן-נון; ואת-ראשי אבות המטות, לבני ישראל. לב,כט ויאמר משה אלהם, אם-יעברו בני-גד ובני-ראובן אתכם את-הירדן כל-חלוץ למלחמה לפני יהוה, ונכבשה הארץ, לפניכם–ונתתם להם את-ארץ הגלעד, לאחזה. לב,ל ואם-לא יעברו חלוצים, אתכם–ונאחזו בתככם, בארץ כנען. לב,לא ויענו בני-גד ובני ראובן, לאמר: את אשר דבר יהוה אל-עבדיך, כן נעשה. לב,לב נחנו נעבר חלוצים לפני יהוה, ארץ כנען; ואתנו אחזת נחלתנו, מעבר לירדן. לב,לג ויתן להם משה לבני-גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן-יוסף, את-ממלכת סיחן מלך האמרי, ואת-ממלכת, עוג מלך הבשן: הארץ, לעריה בגבלת–ערי הארץ, סביב. לב,לד ויבנו בני-גד, את-דיבן ואת-עטרת, ואת, ערער. לב,לה ואת-עטרת שופן ואת-יעזר, ויגבהה. לב,לו ואת-בית נמרה, ואת-בית הרן: ערי מבצר, וגדרת צאן. לב,לז ובני ראובן בנו, את-חשבון ואת-אלעלא, ואת, קריתים. לב,לח ואת-נבו ואת-בעל מעון, מוסבת שם–ואת-שבמה; ויקראו בשמת, את-שמות הערים אשר בנו. לב,לט וילכו בני מכיר בן-מנשה, גלעדה–וילכדה; ויורש, את-האמרי אשר-בה. לב,מ ויתן משה את-הגלעד, למכיר בן-מנשה; וישב, בה. לב,מא ויאיר בן-מנשה הלך, וילכד את-חותיהם; ויקרא אתהן, חות יאיר. לב,מב ונבח הלך, וילכד את-קנת ואת-בנתיה; ויקרא לה נבח, בשמו. {פ}
לג,א אלה מסעי בני-ישראל, אשר יצאו מארץ מצרים–לצבאתם: ביד-משה, ואהרן. לג,ב ויכתב משה את-מוצאיהם, למסעיהם–על-פי יהוה; ואלה מסעיהם, למוצאיהם. לג,ג ויסעו מרעמסס בחדש הראשון, בחמשה עשר יום לחדש הראשון: ממחרת הפסח, יצאו בני-ישראל ביד רמה–לעיני, כל-מצרים. לג,ד ומצרים מקברים, את אשר הכה יהוה בהם–כל-בכור; ובאלהיהם, עשה יהוה שפטים. לג,ה ויסעו בני-ישראל, מרעמסס; ויחנו, בסכת. לג,ו ויסעו, מסכת; ויחנו באתם, אשר בקצה המדבר. לג,ז ויסעו, מאתם, וישב על-פי החירת, אשר על-פני בעל צפון; ויחנו, לפני מגדל. לג,ח ויסעו מפני החירת, ויעברו בתוך-הים המדברה; וילכו דרך שלשת ימים, במדבר אתם, ויחנו, במרה. לג,ט ויסעו, ממרה, ויבאו, אילמה; ובאילם שתים עשרה עינת מים, ושבעים תמרים–ויחנו-שם. לג,י ויסעו, מאילם; ויחנו, על-ים-סוף. לג,יא ויסעו, מים-סוף; ויחנו, במדבר-סין. לג,יב ויסעו, ממדבר-סין; ויחנו, בדפקה. לג,יג ויסעו, מדפקה; ויחנו, באלוש. לג,יד ויסעו, מאלוש; ויחנו, ברפידם, ולא-היה שם מים לעם, לשתות. לג,טו ויסעו, מרפידם; ויחנו, במדבר סיני. לג,טז ויסעו, ממדבר סיני; ויחנו, בקברת התאוה. לג,יז ויסעו, מקברת התאוה; ויחנו, בחצרת. לג,יח ויסעו, מחצרת; ויחנו, ברתמה. לג,יט ויסעו, מרתמה; ויחנו, ברמן פרץ. לג,כ ויסעו, מרמן פרץ; ויחנו, בלבנה. לג,כא ויסעו, מלבנה; ויחנו, ברסה. לג,כב ויסעו, מרסה; ויחנו, בקהלתה. לג,כג ויסעו, מקהלתה; ויחנו, בהר-שפר. לג,כד ויסעו, מהר-שפר; ויחנו, בחרדה. לג,כה ויסעו, מחרדה; ויחנו, במקהלת. לג,כו ויסעו, ממקהלת; ויחנו, בתחת. לג,כז ויסעו, מתחת; ויחנו, בתרח. לג,כח ויסעו, מתרח; ויחנו, במתקה. לג,כט ויסעו, ממתקה; ויחנו, בחשמנה. לג,ל ויסעו, מחשמנה; ויחנו, במסרות. לג,לא ויסעו, ממסרות; ויחנו, בבני יעקן. לג,לב ויסעו, מבני יעקן; ויחנו, בחר הגדגד. לג,לג ויסעו, מחר הגדגד; ויחנו, ביטבתה. לג,לד ויסעו, מיטבתה; ויחנו, בעברנה. לג,לה ויסעו, מעברנה; ויחנו, בעצין גבר. לג,לו ויסעו, מעצין גבר; ויחנו במדבר-צן, הוא קדש. לג,לז ויסעו, מקדש; ויחנו בהר ההר, בקצה ארץ אדום. לג,לח ויעל אהרן הכהן אל-הר ההר, על-פי יהוה–וימת שם: בשנת הארבעים, לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, בחדש החמישי, באחד לחדש. לג,לט ואהרן, בן-שלש ועשרים ומאת שנה, במתו, בהר ההר. {ס}
לג,מ וישמע, הכנעני מלך ערד, והוא-ישב בנגב, בארץ כנען–בבא, בני ישראל. לג,מא ויסעו, מהר ההר; ויחנו, בצלמנה. לג,מב ויסעו, מצלמנה; ויחנו, בפונן. לג,מג ויסעו, מפונן; ויחנו, באבת. לג,מד ויסעו, מאבת; ויחנו בעיי העברים, בגבול מואב. לג,מה ויסעו, מעיים; ויחנו, בדיבן גד. לג,מו ויסעו, מדיבן גד; ויחנו, בעלמן דבלתימה. לג,מז ויסעו, מעלמן דבלתימה; ויחנו בהרי העברים, לפני נבו. לג,מח ויסעו, מהרי העברים; ויחנו בערבת מואב, על ירדן ירחו. לג,מט ויחנו על-הירדן מבית הישמת, עד אבל השטים, בערבת, מואב. {ס}
לג,נ וידבר יהוה אל-משה, בערבת מואב, על-ירדן ירחו, לאמר. לג,נא דבר אל-בני ישראל, ואמרת אלהם: כי אתם עברים את-הירדן, אל-ארץ כנען. לג,נב והורשתם את-כל-ישבי הארץ, מפניכם, ואבדתם, את כל-משכיתם; ואת כל-צלמי מסכתם תאבדו, ואת כל-במותם תשמידו. לג,נג והורשתם את-הארץ, וישבתם-בה: כי לכם נתתי את-הארץ, לרשת אתה. לג,נד והתנחלתם את-הארץ בגורל למשפחתיכם, לרב תרבו את-נחלתו ולמעט תמעיט את-נחלתו–אל אשר-יצא לו שמה הגורל, לו יהיה: למטות אבתיכם, תתנחלו. לג,נה ואם-לא תורישו את-ישבי הארץ, מפניכם–והיה אשר תותירו מהם, לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם; וצררו אתכם–על-הארץ, אשר אתם ישבים בה. לג,נו והיה, כאשר דמיתי לעשות להם–אעשה לכם. {פ}
לד,א וידבר יהוה, אל-משה לאמר. לד,ב צו את-בני ישראל, ואמרת אלהם, כי-אתם באים, אל-הארץ כנען: זאת הארץ, אשר תפל לכם בנחלה, ארץ כנען, לגבלתיה. לד,ג והיה לכם פאת-נגב ממדבר-צן, על-ידי אדום; והיה לכם גבול נגב, מקצה ים-המלח קדמה. לד,ד ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים, ועבר צנה, והיה (והיו) תוצאתיו, מנגב לקדש ברנע; ויצא חצר-אדר, ועבר עצמנה. לד,ה ונסב הגבול מעצמון, נחלה מצרים; והיו תוצאתיו, הימה. לד,ו וגבול ים, והיה לכם הים הגדול וגבול; זה-יהיה לכם, גבול ים. לד,ז וזה-יהיה לכם, גבול צפון: מן-הים, הגדל, תתאו לכם, הר ההר. לד,ח מהר ההר, תתאו לבא חמת; והיו תוצאת הגבל, צדדה. לד,ט ויצא הגבל זפרנה, והיו תוצאתיו חצר עינן; זה-יהיה לכם, גבול צפון. לד,י והתאויתם לכם, לגבול קדמה, מחצר עינן, שפמה. לד,יא וירד הגבל משפם הרבלה, מקדם לעין; וירד הגבל, ומחה על-כתף ים-כנרת קדמה. לד,יב וירד הגבול הירדנה, והיו תוצאתיו ים המלח; זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה, סביב. לד,יג ויצו משה, את-בני ישראל לאמר: זאת הארץ, אשר תתנחלו אתה בגורל, אשר צוה יהוה, לתת לתשעת המטות וחצי המטה. לד,יד כי לקחו מטה בני הראובני, לבית אבתם, ומטה בני-הגדי, לבית אבתם; וחצי מטה מנשה, לקחו נחלתם. לד,טו שני המטות, וחצי המטה: לקחו נחלתם, מעבר לירדן ירחו–קדמה מזרחה. {פ}
לד,טז וידבר יהוה, אל-משה לאמר. לד,יז אלה שמות האנשים, אשר-ינחלו לכם את-הארץ: אלעזר, הכהן, ויהושע, בן-נון. לד,יח ונשיא אחד נשיא אחד, ממטה–תקחו, לנחל את-הארץ. לד,יט ואלה, שמות האנשים: למטה יהודה, כלב בן-יפנה. לד,כ ולמטה בני שמעון, שמואל בן-עמיהוד. לד,כא למטה בנימן, אלידד בן-כסלון. לד,כב ולמטה בני-דן, נשיא–בקי, בן-יגלי. לד,כג לבני יוסף, למטה בני-מנשה נשיא–חניאל, בן-אפד. לד,כד ולמטה בני-אפרים, נשיא–קמואל, בן-שפטן. לד,כה ולמטה בני-זבולן, נשיא–אליצפן, בן-פרנך. לד,כו ולמטה בני-יששכר, נשיא–פלטיאל, בן-עזן. לד,כז ולמטה בני-אשר, נשיא–אחיהוד, בן-שלמי. לד,כח ולמטה בני-נפתלי, נשיא–פדהאל, בן-עמיהוד. לד,כט אלה, אשר צוה יהוה, לנחל את-בני-ישראל, בארץ כנען. {פ}
לה,א וידבר יהוה אל-משה, בערבת מואב, על-ירדן ירחו, לאמר. לה,ב צו, את-בני ישראל, ונתנו ללוים מנחלת אחזתם, ערים לשבת; ומגרש, לערים סביבתיהם, תתנו, ללוים. לה,ג והיו הערים להם, לשבת; ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכשם, ולכל, חיתם. לה,ד ומגרשי, הערים, אשר תתנו, ללוים–מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב. לה,ה ומדתם מחוץ לעיר, את-פאת-קדמה אלפים באמה ואת-פאת-נגב אלפים באמה ואת-פאת-ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה–והעיר בתוך; זה יהיה להם, מגרשי הערים. לה,ו ואת הערים, אשר תתנו ללוים–את שש-ערי המקלט, אשר תתנו לנס שמה הרצח; ועליהם תתנו, ארבעים ושתים עיר. לה,ז כל-הערים, אשר תתנו ללוים–ארבעים ושמנה, עיר: אתהן, ואת-מגרשיהן. לה,ח והערים, אשר תתנו מאחזת בני-ישראל–מאת הרב תרבו, ומאת המעט תמעיטו: איש, כפי נחלתו אשר ינחלו, יתן מעריו, ללוים. {פ}
לה,ט וידבר יהוה, אל-משה לאמר. לה,י דבר אל-בני ישראל, ואמרת אלהם: כי אתם עברים את-הירדן, ארצה כנען. לה,יא והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם; ונס שמה רצח, מכה-נפש בשגגה. לה,יב והיו לכם הערים למקלט, מגאל; ולא ימות הרצח, עד-עמדו לפני העדה למשפט. לה,יג והערים, אשר תתנו–שש-ערי מקלט, תהיינה לכם. לה,יד את שלש הערים, תתנו מעבר לירדן, ואת שלש הערים, תתנו בארץ כנען: ערי מקלט, תהיינה. לה,טו לבני ישראל, ולגר ולתושב בתוכם, תהיינה שש-הערים האלה, למקלט–לנוס שמה, כל-מכה-נפש בשגגה. לה,טז ואם-בכלי ברזל הכהו וימת, רצח הוא: מות יומת, הרצח. לה,יז ואם באבן יד אשר-ימות בה הכהו, וימת–רצח הוא: מות יומת, הרצח. לה,יח או בכלי עץ-יד אשר-ימות בו הכהו, וימת–רצח הוא: מות יומת, הרצח. לה,יט גאל הדם, הוא ימית את-הרצח: בפגעו-בו, הוא ימתנו. לה,כ ואם-בשנאה, יהדפנו, או-השליך עליו בצדיה, וימת. לה,כא או באיבה הכהו בידו, וימת–מות-יומת המכה, רצח הוא: גאל הדם, ימית את-הרצח–בפגעו-בו. לה,כב ואם-בפתע בלא-איבה, הדפו, או-השליך עליו כל-כלי, בלא צדיה. לה,כג או בכל-אבן אשר-ימות בה, בלא ראות, ויפל עליו, וימת–והוא לא-אויב לו, ולא מבקש רעתו. לה,כד ושפטו, העדה, בין המכה, ובין גאל הדם–על המשפטים, האלה. לה,כה והצילו העדה את-הרצח, מיד גאל הדם, והשיבו אתו העדה, אל-עיר מקלטו אשר-נס שמה; וישב בה, עד-מות הכהן הגדל, אשר-משח אתו, בשמן הקדש. לה,כו ואם-יצא יצא, הרצח, את-גבול עיר מקלטו, אשר ינוס שמה. לה,כז ומצא אתו, גאל הדם, מחוץ, לגבול עיר מקלטו: ורצח גאל הדם, את-הרצח–אין לו, דם. לה,כח כי בעיר מקלטו ישב, עד-מות הכהן הגדל; ואחרי מות, הכהן הגדל–ישוב הרצח, אל-ארץ אחזתו. לה,כט והיו אלה לכם לחקת משפט, לדרתיכם, בכל, מושבתיכם. לה,ל כל-מכה-נפש–לפי עדים, ירצח את-הרצח; ועד אחד, לא-יענה בנפש למות. לה,לא ולא-תקחו כפר לנפש רצח, אשר-הוא רשע למות: כי-מות, יומת. לה,לב ולא-תקחו כפר, לנוס אל-עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ, עד-מות הכהן. לה,לג ולא-תחניפו את-הארץ, אשר אתם בה, כי הדם, הוא יחניף את-הארץ; ולארץ לא-יכפר, לדם אשר שפך-בה, כי-אם, בדם שפכו. לה,לד ולא תטמא את-הארץ, אשר אתם ישבים בה–אשר אני, שכן בתוכה: כי, אני יהוה–שכן, בתוך בני ישראל. {פ}
לו,א ויקרבו ראשי האבות, למשפחת בני-גלעד בן-מכיר בן-מנשה–ממשפחת, בני יוסף; וידברו לפני משה, ולפני הנשאים–ראשי אבות, לבני ישראל. לו,ב ויאמרו, את-אדני צוה יהוה, לתת את-הארץ בנחלה בגורל, לבני ישראל; ואדני, צוה ביהוה, לתת את-נחלת צלפחד אחינו, לבנתיו. לו,ג והיו לאחד מבני שבטי בני-ישראל, לנשים, ונגרעה נחלתן מנחלת אבתינו, ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם; ומגרל נחלתנו, יגרע. לו,ד ואם-יהיה היבל, לבני ישראל, ונוספה נחלתן, על נחלת המטה אשר תהיינה להם; ומנחלת מטה אבתינו, יגרע נחלתן. לו,ה ויצו משה את-בני ישראל, על-פי יהוה לאמר: כן מטה בני-יוסף, דברים. לו,ו זה הדבר אשר-צוה יהוה, לבנות צלפחד לאמר, לטוב בעיניהם, תהיינה לנשים: אך, למשפחת מטה אביהם–תהיינה לנשים. לו,ז ולא-תסב נחלה לבני ישראל, ממטה אל-מטה: כי איש, בנחלת מטה אבתיו, ידבקו, בני ישראל. לו,ח וכל-בת ירשת נחלה, ממטות בני ישראל–לאחד ממשפחת מטה אביה, תהיה לאשה: למען, יירשו בני ישראל, איש, נחלת אבתיו. לו,ט ולא-תסב נחלה ממטה, למטה אחר: כי-איש, בנחלתו, ידבקו, מטות בני ישראל. לו,י כאשר צוה יהוה, את-משה, כן עשו, בנות צלפחד. לו,יא ותהיינה מחלה תרצה, וחגלה ומלכה ונעה–בנות צלפחד: לבני דדיהן, לנשים. לו,יב ממשפחת בני-מנשה בן-יוסף, היו לנשים; ותהי, נחלתן, על-מטה, משפחת אביהן. לו,יג אלה המצות והמשפטים, אשר צוה יהוה ביד-משה–אל-בני ישראל: בערבת מואב, על ירדן ירחו. {ש}
|