פרשת מקץ- לא מנוקד:
מא,א ויהי, מקץ שנתים ימים; ופרעה חלם, והנה עמד על-היאר. מא,ב והנה מן-היאר, עלת שבע פרות, יפות מראה, ובריאת בשר; ותרעינה, באחו. מא,ג והנה שבע פרות אחרות, עלות אחריהן מן-היאר, רעות מראה, ודקות בשר; ותעמדנה אצל הפרות, על-שפת היאר. מא,ד ותאכלנה הפרות, רעות המראה ודקת הבשר, את שבע הפרות, יפת המראה והבריאת; וייקץ, פרעה. מא,ה ויישן, ויחלם שנית; והנה שבע שבלים, עלות בקנה אחד–בריאות וטבות. מא,ו והנה שבע שבלים, דקות ושדופת קדים–צמחות, אחריהן. מא,ז ותבלענה, השבלים הדקות, את שבע השבלים, הבריאות והמלאות; וייקץ פרעה, והנה חלום. מא,ח ויהי בבקר, ותפעם רוחו, וישלח ויקרא את-כל-חרטמי מצרים, ואת-כל-חכמיה; ויספר פרעה להם את-חלמו, ואין-פותר אותם לפרעה. מא,ט וידבר שר המשקים, את-פרעה לאמר: את-חטאי, אני מזכיר היום. מא,י פרעה, קצף על-עבדיו; ויתן אתי במשמר, בית שר הטבחים–אתי, ואת שר האפים. מא,יא ונחלמה חלום בלילה אחד, אני והוא: איש כפתרון חלמו, חלמנו. מא,יב ושם אתנו נער עברי, עבד לשר הטבחים, ונספר-לו, ויפתר-לנו את-חלמתינו: איש כחלמו, פתר. מא,יג ויהי כאשר פתר-לנו, כן היה: אתי השיב על-כני, ואתו תלה. מא,יד וישלח פרעה ויקרא את-יוסף, ויריצהו מן-הבור; ויגלח ויחלף שמלתיו, ויבא אל-פרעה. מא,טו ויאמר פרעה, אל-יוסף, חלום חלמתי, ופתר אין אתו; ואני, שמעתי עליך לאמר, תשמע חלום, לפתר אתו. מא,טז ויען יוסף את-פרעה לאמר, בלעדי: אלהים, יענה את-שלום פרעה. מא,יז וידבר פרעה, אל-יוסף: בחלמי, הנני עמד על-שפת היאר. מא,יח והנה מן-היאר, עלת שבע פרות, בריאות בשר, ויפת תאר; ותרעינה, באחו. מא,יט והנה שבע-פרות אחרות, עלות אחריהן, דלות ורעות תאר מאד, ורקות בשר: לא-ראיתי כהנה בכל-ארץ מצרים, לרע. מא,כ ותאכלנה, הפרות, הרקות, והרעות–את שבע הפרות הראשנות, הבריאת. מא,כא ותבאנה אל-קרבנה, ולא נודע כי-באו אל-קרבנה, ומראיהן רע, כאשר בתחלה; ואיקץ. מא,כב וארא, בחלמי; והנה שבע שבלים, עלת בקנה אחד–מלאת וטבות. מא,כג והנה שבע שבלים, צנמות דקות שדפות קדים–צמחות, אחריהם. מא,כד ותבלען השבלים הדקת, את שבע השבלים הטבות; ואמר, אל-החרטמים, ואין מגיד, לי. מא,כה ויאמר יוסף אל-פרעה, חלום פרעה אחד הוא: את אשר האלהים עשה, הגיד לפרעה. מא,כו שבע פרת הטבת, שבע שנים הנה, ושבע השבלים הטבת, שבע שנים הנה: חלום, אחד הוא. מא,כז ושבע הפרות הרקות והרעת העלת אחריהן, שבע שנים הנה, ושבע השבלים הרקות, שדפות הקדים–יהיו, שבע שני רעב. מא,כח הוא הדבר, אשר דברתי אל-פרעה: אשר האלהים עשה, הראה את-פרעה. מא,כט הנה שבע שנים, באות–שבע גדול, בכל-ארץ מצרים. מא,ל וקמו שבע שני רעב, אחריהן, ונשכח כל-השבע, בארץ מצרים; וכלה הרעב, את-הארץ. מא,לא ולא-יודע השבע בארץ, מפני הרעב ההוא אחרי-כן: כי-כבד הוא, מאד. מא,לב ועל השנות החלום אל-פרעה, פעמים–כי-נכון הדבר מעם האלהים, וממהר האלהים לעשתו. מא,לג ועתה ירא פרעה, איש נבון וחכם; וישיתהו, על-ארץ מצרים. מא,לד יעשה פרעה, ויפקד פקדים על-הארץ; וחמש את-ארץ מצרים, בשבע שני השבע. מא,לה ויקבצו, את-כל-אכל השנים הטבות, הבאת, האלה; ויצברו-בר תחת יד-פרעה, אכל בערים–ושמרו. מא,לו והיה האכל לפקדון, לארץ, לשבע שני הרעב, אשר תהיין בארץ מצרים; ולא-תכרת הארץ, ברעב. מא,לז וייטב הדבר, בעיני פרעה, ובעיני, כל-עבדיו. מא,לח ויאמר פרעה, אל-עבדיו: הנמצא כזה–איש, אשר רוח אלהים בו. מא,לט ויאמר פרעה אל-יוסף, אחרי הודיע אלהים אותך את-כל-זאת, אין-נבון וחכם, כמוך. מא,מ אתה תהיה על-ביתי, ועל-פיך ישק כל-עמי; רק הכסא, אגדל ממך. מא,מא ויאמר פרעה, אל-יוסף: ראה נתתי אתך, על כל-ארץ מצרים. מא,מב ויסר פרעה את-טבעתו מעל ידו, ויתן אתה על-יד יוסף; וילבש אתו בגדי-שש, וישם רבד הזהב על-צוארו. מא,מג וירכב אתו, במרכבת המשנה אשר-לו, ויקראו לפניו, אברך; ונתון אתו, על כל-ארץ מצרים. מא,מד ויאמר פרעה אל-יוסף, אני פרעה; ובלעדיך, לא-ירים איש את-ידו ואת-רגלו–בכל-ארץ מצרים. מא,מה ויקרא פרעה שם-יוסף, צפנת פענח, ויתן-לו את-אסנת בת-פוטי פרע כהן אן, לאשה; ויצא יוסף, על-ארץ מצרים. מא,מו ויוסף, בן-שלשים שנה, בעמדו, לפני פרעה מלך-מצרים; ויצא יוסף מלפני פרעה, ויעבר בכל-ארץ מצרים. מא,מז ותעש הארץ, בשבע שני השבע–לקמצים. מא,מח ויקבץ את-כל-אכל שבע שנים, אשר היו בארץ מצרים, ויתן-אכל, בערים: אכל שדה-העיר אשר סביבתיה, נתן בתוכה. מא,מט ויצבר יוסף בר כחול הים, הרבה מאד–עד כי-חדל לספר, כי-אין מספר. מא,נ וליוסף ילד שני בנים, בטרם תבוא שנת הרעב, אשר ילדה-לו אסנת, בת-פוטי פרע כהן און. מא,נא ויקרא יוסף את-שם הבכור, מנשה: כי-נשני אלהים את-כל-עמלי, ואת כל-בית אבי. מא,נב ואת שם השני, קרא אפרים: כי-הפרני אלהים, בארץ עניי. מא,נג ותכלינה, שבע שני השבע, אשר היה, בארץ מצרים. מא,נד ותחלינה שבע שני הרעב, לבוא, כאשר, אמר יוסף; ויהי רעב בכל-הארצות, ובכל-ארץ מצרים היה לחם. מא,נה ותרעב כל-ארץ מצרים, ויצעק העם אל-פרעה ללחם; ויאמר פרעה לכל-מצרים לכו אל-יוסף, אשר-יאמר לכם תעשו. מא,נו והרעב היה, על כל-פני הארץ; ויפתח יוסף את-כל-אשר בהם, וישבר למצרים, ויחזק הרעב, בארץ מצרים. מא,נז וכל-הארץ באו מצרימה, לשבר אל-יוסף: כי-חזק הרעב, בכל-הארץ. מב,א וירא יעקב, כי יש-שבר במצרים; ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו. מב,ב ויאמר–הנה שמעתי, כי יש-שבר במצרים; רדו-שמה ושברו-לנו משם, ונחיה ולא נמות. מב,ג וירדו אחי-יוסף, עשרה, לשבר בר, ממצרים. מב,ד ואת-בנימין אחי יוסף, לא-שלח יעקב את-אחיו: כי אמר, פן-יקראנו אסון. מב,ה ויבאו בני ישראל, לשבר בתוך הבאים: כי-היה הרעב, בארץ כנען. מב,ו ויוסף, הוא השליט על-הארץ–הוא המשביר, לכל-עם הארץ; ויבאו אחי יוסף, וישתחוו-לו אפים ארצה. מב,ז וירא יוסף את-אחיו, ויכרם; ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות, ויאמר אלהם מאין באתם, ויאמרו, מארץ כנען לשבר-אכל. מב,ח ויכר יוסף, את-אחיו; והם, לא הכרהו. מב,ט ויזכר יוסף–את החלמות, אשר חלם להם; ויאמר אלהם מרגלים אתם, לראות את-ערות הארץ באתם. מב,י ויאמרו אליו, לא אדני; ועבדיך באו, לשבר-אכל. מב,יא כלנו, בני איש-אחד נחנו; כנים אנחנו, לא-היו עבדיך מרגלים. מב,יב ויאמר, אלהם: לא, כי-ערות הארץ באתם לראות. מב,יג ויאמרו, שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש-אחד–בארץ כנען; והנה הקטן את-אבינו היום, והאחד איננו. מב,יד ויאמר אלהם, יוסף: הוא, אשר דברתי אלכם לאמר–מרגלים אתם. מב,טו בזאת, תבחנו: חי פרעה אם-תצאו מזה, כי אם-בבוא אחיכם הקטן הנה. מב,טז שלחו מכם אחד, ויקח את-אחיכם, ואתם האסרו, ויבחנו דבריכם האמת אתכם; ואם-לא–חי פרעה, כי מרגלים אתם. מב,יז ויאסף אתם אל-משמר, שלשת ימים. מב,יח ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי, זאת עשו וחיו; את-האלהים, אני ירא. מב,יט אם-כנים אתם–אחיכם אחד, יאסר בבית משמרכם; ואתם לכו הביאו, שבר רעבון בתיכם. מב,כ ואת-אחיכם הקטן תביאו אלי, ויאמנו דבריכם ולא תמותו; ויעשו-כן. מב,כא ויאמרו איש אל-אחיו, אבל אשמים אנחנו על-אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו; על-כן באה אלינו, הצרה הזאת. מב,כב ויען ראובן אתם לאמר, הלוא אמרתי אליכם לאמר אל-תחטאו בילד–ולא שמעתם; וגם-דמו, הנה נדרש. מב,כג והם לא ידעו, כי שמע יוסף: כי המליץ, בינתם. מב,כד ויסב מעליהם, ויבך; וישב אלהם, וידבר אלהם, ויקח מאתם את-שמעון, ויאסר אתו לעיניהם. מב,כה ויצו יוסף, וימלאו את-כליהם בר, ולהשיב כספיהם איש אל-שקו, ולתת להם צדה לדרך; ויעש להם, כן. מב,כו וישאו את-שברם, על-חמריהם; וילכו, משם. מב,כז ויפתח האחד את-שקו, לתת מספוא לחמרו–במלון; וירא, את-כספו, והנה-הוא, בפי אמתחתו. מב,כח ויאמר אל-אחיו הושב כספי, וגם הנה באמתחתי; ויצא לבם, ויחרדו איש אל-אחיו לאמר, מה-זאת עשה אלהים, לנו. מב,כט ויבאו אל-יעקב אביהם, ארצה כנען; ויגידו לו, את כל-הקרת אתם לאמר. מב,ל דבר האיש אדני הארץ, אתנו–קשות; ויתן אתנו, כמרגלים את-הארץ. מב,לא ונאמר אליו, כנים אנחנו: לא היינו, מרגלים. מב,לב שנים-עשר אנחנו אחים, בני אבינו; האחד איננו, והקטן היום את-אבינו בארץ כנען. מב,לג ויאמר אלינו, האיש אדני הארץ, בזאת אדע, כי כנים אתם: אחיכם האחד הניחו אתי, ואת-רעבון בתיכם קחו ולכו. מב,לד והביאו את-אחיכם הקטן, אלי, ואדעה כי לא מרגלים אתם, כי כנים אתם; את-אחיכם אתן לכם, ואת-הארץ תסחרו. מב,לה ויהי, הם מריקים שקיהם, והנה-איש צרור-כספו, בשקו; ויראו את-צררות כספיהם, המה ואביהם–וייראו. מב,לו ויאמר אלהם יעקב אביהם, אתי שכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת-בנימן תקחו, עלי היו כלנה. מב,לז ויאמר ראובן, אל-אביו לאמר, את-שני בני תמית, אם-לא אביאנו אליך; תנה אתו על-ידי, ואני אשיבנו אליך. מב,לח ויאמר, לא-ירד בני עמכם: כי-אחיו מת והוא לבדו נשאר, וקראהו אסון בדרך אשר תלכו-בה, והורדתם את-שיבתי ביגון, שאולה. מג,א והרעב, כבד בארץ. מג,ב ויהי, כאשר כלו לאכל את-השבר, אשר הביאו, ממצרים; ויאמר אליהם אביהם, שבו שברו-לנו מעט-אכל. מג,ג ויאמר אליו יהודה, לאמר: העד העד בנו האיש לאמר לא-תראו פני, בלתי אחיכם אתכם. מג,ד אם-ישך משלח את-אחינו, אתנו–נרדה, ונשברה לך אכל. מג,ה ואם-אינך משלח, לא נרד: כי-האיש אמר אלינו, לא-תראו פני, בלתי, אחיכם אתכם. מג,ו ויאמר, ישראל, למה הרעתם, לי–להגיד לאיש, העוד לכם אח. מג,ז ויאמרו שאול שאל-האיש לנו ולמולדתנו לאמר, העוד אביכם חי היש לכם אח, ונגד-לו, על-פי הדברים האלה; הידוע נדע–כי יאמר, הורידו את-אחיכם. מג,ח ויאמר יהודה אל-ישראל אביו, שלחה הנער אתי–ונקומה ונלכה; ונחיה ולא נמות, גם-אנחנו גם-אתה גם-טפנו. מג,ט אנכי, אערבנו–מידי, תבקשנו: אם-לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל-הימים. מג,י כי, לולא התמהמהנו–כי-עתה שבנו, זה פעמים. מג,יא ויאמר אלהם ישראל אביהם, אם-כן אפוא זאת עשו–קחו מזמרת הארץ בכליכם, והורידו לאיש מנחה: מעט צרי, ומעט דבש, נכאת ולט, בטנים ושקדים. מג,יב וכסף משנה, קחו בידכם; ואת-הכסף המושב בפי אמתחתיכם, תשיבו בידכם–אולי משגה, הוא. מג,יג ואת-אחיכם, קחו; וקומו, שובו אל-האיש. מג,יד ואל שדי, יתן לכם רחמים לפני האיש, ושלח לכם את-אחיכם אחר, ואת-בנימין; ואני, כאשר שכלתי שכלתי. מג,טו ויקחו האנשים את-המנחה הזאת, ומשנה-כסף לקחו בידם ואת-בנימן; ויקמו וירדו מצרים, ויעמדו לפני יוסף. מג,טז וירא יוסף אתם, את-בנימין, ויאמר לאשר על-ביתו, הבא את-האנשים הביתה; וטבח טבח והכן, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. מג,יז ויעש האיש, כאשר אמר יוסף; ויבא האיש את-האנשים, ביתה יוסף. מג,יח וייראו האנשים, כי הובאו בית יוסף, ויאמרו על-דבר הכסף השב באמתחתינו בתחלה, אנחנו מובאים–להתגלל עלינו ולהתנפל עלינו, ולקחת אתנו לעבדים ואת-חמרינו. מג,יט ויגשו, אל-האיש, אשר, על-בית יוסף; וידברו אליו, פתח הבית. מג,כ ויאמרו, בי אדני; ירד ירדנו בתחלה, לשבר-אכל. מג,כא ויהי כי-באנו אל-המלון, ונפתחה את-אמתחתינו, והנה כסף-איש בפי אמתחתו, כספנו במשקלו; ונשב אתו, בידנו. מג,כב וכסף אחר הורדנו בידנו, לשבר-אכל; לא ידענו, מי-שם כספנו באמתחתינו. מג,כג ויאמר שלום לכם אל-תיראו, אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם–כספכם, בא אלי; ויוצא אלהם, את-שמעון. מג,כד ויבא האיש את-האנשים, ביתה יוסף; ויתן-מים וירחצו רגליהם, ויתן מספוא לחמריהם. מג,כה ויכינו, את-המנחה, עד-בוא יוסף, בצהרים: כי שמעו, כי-שם יאכלו לחם. מג,כו ויבא יוסף הביתה, ויביאו לו את-המנחה אשר-בידם הביתה; וישתחוו-לו, ארצה. מג,כז וישאל להם, לשלום, ויאמר השלום אביכם הזקן, אשר אמרתם–העודנו, חי. מג,כח ויאמרו, שלום לעבדך לאבינו–עודנו חי; ויקדו, וישתחו (וישתחוו). מג,כט וישא עיניו, וירא את-בנימין אחיו בן-אמו, ויאמר הזה אחיכם הקטן, אשר אמרתם אלי; ויאמר, אלהים יחנך בני. מג,ל וימהר יוסף, כי-נכמרו רחמיו אל-אחיו, ויבקש, לבכות; ויבא החדרה, ויבך שמה. מג,לא וירחץ פניו, ויצא; ויתאפק–ויאמר, שימו לחם. מג,לב וישימו לו לבדו, ולהם לבדם; ולמצרים האכלים אתו, לבדם–כי לא יוכלון המצרים לאכל את-העברים לחם, כי-תועבה הוא למצרים. מג,לג וישבו לפניו–הבכר כבכרתו, והצעיר כצערתו; ויתמהו האנשים, איש אל-רעהו. מג,לד וישא משאת מאת פניו, אלהם, ותרב משאת בנימן ממשאת כלם, חמש ידות; וישתו וישכרו, עמו. מד,א ויצו את-אשר על-ביתו, לאמר, מלא את-אמתחת האנשים אכל, כאשר יוכלון שאת; ושים כסף-איש, בפי אמתחתו. מד,ב ואת-גביעי גביע הכסף, תשים בפי אמתחת הקטן, ואת, כסף שברו; ויעש, כדבר יוסף אשר דבר. מד,ג הבקר, אור; והאנשים שלחו, המה וחמריהם. מד,ד הם יצאו את-העיר, לא הרחיקו, ויוסף אמר לאשר על-ביתו, קום רדף אחרי האנשים; והשגתם ואמרת אלהם, למה שלמתם רעה תחת טובה. מד,ה הלוא זה, אשר ישתה אדני בו, והוא, נחש ינחש בו; הרעתם, אשר עשיתם. מד,ו וישגם; וידבר אלהם, את-הדברים האלה. מד,ז ויאמרו אליו–למה ידבר אדני, כדברים האלה; חלילה, לעבדיך, מעשות, כדבר הזה. מד,ח הן כסף, אשר מצאנו בפי אמתחתינו–השיבנו אליך, מארץ כנען; ואיך, נגנב מבית אדניך, כסף, או זהב. מד,ט אשר ימצא אתו מעבדיך, ומת; וגם-אנחנו, נהיה לאדני לעבדים. מד,י ויאמר, גם-עתה כדבריכם כן-הוא: אשר ימצא אתו יהיה-לי עבד, ואתם תהיו נקים. מד,יא וימהרו, ויורדו איש את-אמתחתו–ארצה; ויפתחו, איש אמתחתו. מד,יב ויחפש–בגדול החל, ובקטן כלה; וימצא, הגביע, באמתחת, בנימן. מד,יג ויקרעו, שמלתם; ויעמס איש על-חמרו, וישבו העירה. מד,יד ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף, והוא עודנו שם; ויפלו לפניו, ארצה. מד,טו ויאמר להם יוסף, מה-המעשה הזה אשר עשיתם; הלוא ידעתם, כי-נחש ינחש איש אשר כמני. מד,טז ויאמר יהודה, מה-נאמר לאדני, מה-נדבר, ומה-נצטדק; האלהים, מצא את-עון עבדיך–הננו עבדים לאדני, גם-אנחנו גם אשר-נמצא הגביע בידו. מד,יז ויאמר–חלילה לי, מעשות זאת; האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה-לי עבד, ואתם, עלו לשלום אל-אביכם. {ס}
מד,יח ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר-נא עבדך דבר באזני אדני, ואל-יחר אפך בעבדך: כי כמוך, כפרעה. מד,יט אדני שאל, את-עבדיו לאמר: היש-לכם אב, או-אח. מד,כ ונאמר, אל-אדני, יש-לנו אב זקן, וילד זקנים קטן; ואחיו מת, ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו. מד,כא ותאמר, אל-עבדיך, הורדהו, אלי; ואשימה עיני, עליו. מד,כב ונאמר, אל-אדני, לא-יוכל הנער, לעזב את-אביו: ועזב את-אביו, ומת. מד,כג ותאמר, אל-עבדיך, אם-לא ירד אחיכם הקטן, אתכם–לא תספון, לראות פני. מד,כד ויהי כי עלינו, אל-עבדך אבי; ונגד-לו–את, דברי אדני. מד,כה ויאמר, אבינו: שבו, שברו-לנו מעט-אכל. מד,כו ונאמר, לא נוכל לרדת: אם-יש אחינו הקטן אתנו, וירדנו–כי-לא נוכל לראות פני האיש, ואחינו הקטן איננו אתנו. מד,כז ויאמר עבדך אבי, אלינו: אתם ידעתם, כי שנים ילדה-לי אשתי. מד,כח ויצא האחד, מאתי, ואמר, אך טרף טרף; ולא ראיתיו, עד-הנה. מד,כט ולקחתם גם-את-זה מעם פני, וקרהו אסון–והורדתם את-שיבתי ברעה, שאלה. מד,ל ועתה, כבאי אל-עבדך אבי, והנער, איננו אתנו; ונפשו, קשורה בנפשו. מד,לא והיה, כראותו כי-אין הנער–ומת; והורידו עבדיך את-שיבת עבדך אבינו, ביגון–שאלה. מד,לב כי עבדך ערב את-הנער, מעם אבי לאמר: אם-לא אביאנו אליך, וחטאתי לאבי כל-הימים. מד,לג ועתה, ישב-נא עבדך תחת הנער–עבד, לאדני; והנער, יעל עם-אחיו. מד,לד כי-איך אעלה אל-אבי, והנער איננו אתי: פן אראה ברע, אשר ימצא את-אבי. מה,א ולא-יכל יוסף להתאפק, לכל הנצבים עליו, ויקרא, הוציאו כל-איש מעלי; ולא-עמד איש אתו, בהתודע יוסף אל-אחיו. מה,ב ויתן את-קלו, בבכי; וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה. מה,ג ויאמר יוסף אל-אחיו אני יוסף, העוד אבי חי; ולא-יכלו אחיו לענות אתו, כי נבהלו מפניו. מה,ד ויאמר יוסף אל-אחיו גשו-נא אלי, ויגשו; ויאמר, אני יוסף אחיכם, אשר-מכרתם אתי, מצרימה. מה,ה ועתה אל-תעצבו, ואל-יחר בעיניכם, כי-מכרתם אתי, הנה: כי למחיה, שלחני אלהים לפניכם. מה,ו כי-זה שנתים הרעב, בקרב הארץ; ועוד חמש שנים, אשר אין-חריש וקציר. מה,ז וישלחני אלהים לפניכם, לשום לכם שארית בארץ, ולהחיות לכם, לפליטה גדלה. מה,ח ועתה, לא-אתם שלחתם אתי הנה, כי, האלהים; וישימני לאב לפרעה, ולאדון לכל-ביתו, ומשל, בכל-ארץ מצרים. מה,ט מהרו, ועלו אל-אבי, ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף, שמני אלהים לאדון לכל-מצרים; רדה אלי, אל-תעמד. מה,י וישבת בארץ-גשן, והיית קרוב אלי–אתה, ובניך ובני בניך; וצאנך ובקרך, וכל-אשר-לך. מה,יא וכלכלתי אתך שם, כי-עוד חמש שנים רעב: פן-תורש אתה וביתך, וכל-אשר-לך. מה,יב והנה עיניכם ראות, ועיני אחי בנימין: כי-פי, המדבר אליכם. מה,יג והגדתם לאבי, את-כל-כבודי במצרים, ואת, כל-אשר ראיתם; ומהרתם והורדתם את-אבי, הנה. מה,יד ויפל על-צוארי בנימן-אחיו, ויבך; ובנימן–בכה, על-צואריו. מה,טו וינשק לכל-אחיו, ויבך עלהם; ואחרי כן, דברו אחיו אתו. מה,טז והקל נשמע, בית פרעה לאמר, באו, אחי יוסף; וייטב בעיני פרעה, ובעיני עבדיו. מה,יז ויאמר פרעה אל-יוסף, אמר אל-אחיך זאת עשו: טענו, את-בעירכם, ולכו-באו, ארצה כנען. מה,יח וקחו את-אביכם ואת-בתיכם, ובאו אלי; ואתנה לכם, את-טוב ארץ מצרים, ואכלו, את-חלב הארץ. מה,יט ואתה צויתה, זאת עשו: קחו-לכם מארץ מצרים עגלות, לטפכם ולנשיכם, ונשאתם את-אביכם, ובאתם. מה,כ ועינכם, אל-תחס על-כליכם: כי-טוב כל-ארץ מצרים, לכם הוא. מה,כא ויעשו-כן בני ישראל, ויתן להם יוסף עגלות על-פי פרעה; ויתן להם צדה, לדרך. מה,כב לכלם נתן לאיש, חלפות שמלת; ולבנימן נתן שלש מאות כסף, וחמש חלפת שמלת. מה,כג ולאביו שלח כזאת, עשרה חמרים, נשאים, מטוב מצרים; ועשר אתנת נשאת בר ולחם ומזון, לאביו–לדרך. מה,כד וישלח את-אחיו, וילכו; ויאמר אלהם, אל-תרגזו בדרך. מה,כה ויעלו, ממצרים; ויבאו ארץ כנען, אל-יעקב אביהם. מה,כו ויגדו לו לאמר, עוד יוסף חי, וכי-הוא משל, בכל-ארץ מצרים; ויפג לבו, כי לא-האמין להם. מה,כז וידברו אליו, את כל-דברי יוסף אשר דבר אלהם, וירא את-העגלות, אשר-שלח יוסף לשאת אתו; ותחי, רוח יעקב אביהם. מה,כח ויאמר, ישראל, רב עוד-יוסף בני, חי; אלכה ואראנו, בטרם אמות. |