פרשת וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֖ב- לא מנוקד:
ויעקב, הלך לדרכו; ויפגעו-בו, מלאכי אלהים. לב,ג ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלהים זה; ויקרא שם-המקום ההוא, מחנים. {פ}
לב,ד וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל-עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום. לב,ה ויצו אתם, לאמר, כה תאמרון, לאדני לעשו: כה אמר, עבדך יעקב, עם-לבן גרתי, ואחר עד-עתה. לב,ו ויהי-לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדני, למצא-חן בעיניך. לב,ז וישבו, המלאכים, אל-יעקב, לאמר: באנו אל-אחיך, אל-עשו, וגם הלך לקראתך, וארבע-מאות איש עמו. לב,ח ויירא יעקב מאד, ויצר לו; ויחץ את-העם אשר-אתו, ואת-הצאן ואת-הבקר והגמלים–לשני מחנות. לב,ט ויאמר, אם-יבוא עשו אל-המחנה האחת והכהו–והיה המחנה הנשאר, לפליטה. לב,י ויאמר, יעקב, אלהי אבי אברהם, ואלהי אבי יצחק: יהוה האמר אלי, שוב לארצך ולמולדתך–ואיטיבה עמך. לב,יא קטנתי מכל החסדים, ומכל-האמת, אשר עשית, את-עבדך: כי במקלי, עברתי את-הירדן הזה, ועתה הייתי, לשני מחנות. לב,יב הצילני נא מיד אחי, מיד עשו: כי-ירא אנכי, אתו–פן-יבוא והכני, אם על-בנים. לב,יג ואתה אמרת, היטב איטיב עמך; ושמתי את-זרעך כחול הים, אשר לא-יספר מרב. לב,יד וילן שם, בלילה ההוא; ויקח מן-הבא בידו, מנחה–לעשו אחיו. לב,טו עזים מאתים, ותישים עשרים, רחלים מאתים, ואילים עשרים. לב,טז גמלים מיניקות ובניהם, שלשים; פרות ארבעים, ופרים עשרה, אתנת עשרים, ועירם עשרה. לב,יז ויתן, ביד-עבדיו, עדר עדר, לבדו; ויאמר אל-עבדיו, עברו לפני, ורוח תשימו, בין עדר ובין עדר. לב,יח ויצו את-הראשון, לאמר: כי יפגשך עשו אחי, ושאלך לאמר, למי-אתה ואנה תלך, ולמי אלה לפניך. לב,יט ואמרת, לעבדך ליעקב–מנחה הוא שלוחה, לאדני לעשו; והנה גם-הוא, אחרינו. לב,כ ויצו גם את-השני, גם את-השלישי, גם את-כל-ההלכים, אחרי העדרים לאמר: כדבר הזה תדברון אל-עשו, במצאכם אתו. לב,כא ואמרתם–גם הנה עבדך יעקב, אחרינו: כי-אמר אכפרה פניו, במנחה ההלכת לפני, ואחרי-כן אראה פניו, אולי ישא פני. לב,כב ותעבר המנחה, על-פניו; והוא לן בלילה-ההוא, במחנה. לב,כג ויקם בלילה הוא, ויקח את-שתי נשיו ואת-שתי שפחתיו, ואת-אחד עשר, ילדיו; ויעבר, את מעבר יבק. לב,כד ויקחם–ויעברם, את-הנחל; ויעבר, את-אשר-לו. לב,כה ויותר יעקב, לבדו; ויאבק איש עמו, עד עלות השחר. לב,כו וירא, כי לא יכל לו, ויגע, בכף-ירכו; ותקע כף-ירך יעקב, בהאבקו עמו. לב,כז ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם-ברכתני. לב,כח ויאמר אליו, מה-שמך; ויאמר, יעקב. לב,כט ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך–כי, אם-ישראל: כי-שרית עם-אלהים ועם-אנשים, ותוכל. לב,ל וישאל יעקב, ויאמר הגידה-נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אתו, שם. לב,לא ויקרא יעקב שם המקום, פניאל: כי-ראיתי אלהים פנים אל-פנים, ותנצל נפשי. לב,לב ויזרח-לו השמש, כאשר עבר את-פנואל; והוא צלע, על-ירכו. לב,לג על-כן לא-יאכלו בני-ישראל את-גיד הנשה, אשר על-כף הירך, עד, היום הזה: כי נגע בכף-ירך יעקב, בגיד הנשה. לג,א וישא יעקב עיניו, וירא והנה עשו בא, ועמו, ארבע מאות איש; ויחץ את-הילדים, על-לאה ועל-רחל, ועל, שתי השפחות. לג,ב וישם את-השפחות ואת-ילדיהן, ראשנה; ואת-לאה וילדיה אחרנים, ואת-רחל ואת-יוסף אחרנים. לג,ג והוא, עבר לפניהם; וישתחו ארצה שבע פעמים, עד-גשתו עד-אחיו. לג,ד וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפל על-צוארו וישקהו; ויבכו. לג,ה וישא את-עיניו, וירא את-הנשים ואת-הילדים, ויאמר, מי-אלה לך; ויאמר–הילדים, אשר-חנן אלהים את-עבדך. לג,ו ותגשן השפחות הנה וילדיהן, ותשתחוין. לג,ז ותגש גם-לאה וילדיה, וישתחוו; ואחר, נגש יוסף ורחל–וישתחוו. לג,ח ויאמר, מי לך כל-המחנה הזה אשר פגשתי; ויאמר, למצא-חן בעיני אדני. לג,ט ויאמר עשו, יש-לי רב; אחי, יהי לך אשר-לך. לג,י ויאמר יעקב, אל-נא אם-נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי, מידי: כי על-כן ראיתי פניך, כראת פני אלהים–ותרצני. לג,יא קח-נא את-ברכתי אשר הבאת לך, כי-חנני אלהים וכי יש-לי-כל; ויפצר-בו, ויקח. לג,יב ויאמר, נסעה ונלכה; ואלכה, לנגדך. לג,יג ויאמר אליו, אדני ידע כי-הילדים רכים, והצאן והבקר, עלות עלי; ודפקום יום אחד, ומתו כל-הצאן. לג,יד יעבר-נא אדני, לפני עבדו; ואני אתנהלה לאטי, לרגל המלאכה אשר-לפני ולרגל הילדים, עד אשר-אבא אל-אדני, שעירה. לג,טו ויאמר עשו–אציגה-נא עמך, מן-העם אשר אתי; ויאמר למה זה, אמצא-חן בעיני אדני. לג,טז וישב ביום ההוא עשו לדרכו, שעירה. לג,יז ויעקב נסע סכתה, ויבן לו בית; ולמקנהו עשה סכת, על-כן קרא שם-המקום סכות. {ס}
לג,יח ויבא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבאו, מפדן ארם; ויחן, את-פני העיר. לג,יט ויקן את-חלקת השדה, אשר נטה-שם אהלו, מיד בני-חמור, אבי שכם–במאה, קשיטה. לג,כ ויצב-שם, מזבח; ויקרא-לו–אל, אלהי ישראל. {ס}
לד,א ותצא דינה בת-לאה, אשר ילדה ליעקב, לראות, בבנות הארץ. לד,ב וירא אתה שכם בן-חמור, החוי–נשיא הארץ; ויקח אתה וישכב אתה, ויענה. לד,ג ותדבק נפשו, בדינה בת-יעקב; ויאהב, את-הנער, וידבר, על-לב הנער. לד,ד ויאמר שכם, אל-חמור אביו לאמר: קח-לי את-הילדה הזאת, לאשה. לד,ה ויעקב שמע, כי טמא את-דינה בתו, ובניו היו את-מקנהו, בשדה; והחרש יעקב, עד-באם. לד,ו ויצא חמור אבי-שכם, אל-יעקב, לדבר, אתו. לד,ז ובני יעקב באו מן-השדה, כשמעם, ויתעצבו האנשים, ויחר להם מאד: כי-נבלה עשה בישראל, לשכב את-בת-יעקב, וכן, לא יעשה. לד,ח וידבר חמור, אתם לאמר: שכם בני, חשקה נפשו בבתכם–תנו נא אתה לו, לאשה. לד,ט והתחתנו, אתנו: בנתיכם, תתנו-לנו, ואת-בנתינו, תקחו לכם. לד,י ואתנו, תשבו; והארץ, תהיה לפניכם–שבו וסחרוה, והאחזו בה. לד,יא ויאמר שכם אל-אביה ואל-אחיה, אמצא-חן בעיניכם; ואשר תאמרו אלי, אתן. לד,יב הרבו עלי מאד, מהר ומתן, ואתנה, כאשר תאמרו אלי; ותנו-לי את-הנער, לאשה. לד,יג ויענו בני-יעקב את-שכם ואת-חמור אביו, במרמה–וידברו: אשר טמא, את דינה אחתם. לד,יד ויאמרו אליהם, לא נוכל לעשות הדבר הזה–לתת את-אחתנו, לאיש אשר-לו ערלה: כי-חרפה הוא, לנו. לד,טו אך-בזאת, נאות לכם: אם תהיו כמנו, להמל לכם כל-זכר. לד,טז ונתנו את-בנתינו לכם, ואת-בנתיכם נקח-לנו; וישבנו אתכם, והיינו לעם אחד. לד,יז ואם-לא תשמעו אלינו, להמול–ולקחנו את-בתנו, והלכנו. לד,יח וייטבו דבריהם, בעיני חמור, ובעיני, שכם בן-חמור. לד,יט ולא-אחר הנער לעשות הדבר, כי חפץ בבת-יעקב; והוא נכבד, מכל בית אביו. לד,כ ויבא חמור ושכם בנו, אל-שער עירם; וידברו אל-אנשי עירם, לאמר. לד,כא האנשים האלה שלמים הם אתנו, וישבו בארץ ויסחרו אתה, והארץ הנה רחבת-ידים, לפניהם; את-בנתם נקח-לנו לנשים, ואת-בנתינו נתן להם. לד,כב אך-בזאת יאתו לנו האנשים, לשבת אתנו–להיות, לעם אחד: בהמול לנו כל-זכר, כאשר הם נמלים. לד,כג מקנהם וקנינם וכל-בהמתם, הלוא לנו הם; אך נאותה להם, וישבו אתנו. לד,כד וישמעו אל-חמור ואל-שכם בנו, כל-יצאי שער עירו; וימלו, כל-זכר–כל-יצאי, שער עירו. לד,כה ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים, ויקחו שני-בני-יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ויבאו על-העיר, בטח; ויהרגו, כל-זכר. לד,כו ואת-חמור ואת-שכם בנו, הרגו לפי-חרב; ויקחו את-דינה מבית שכם, ויצאו. לד,כז בני יעקב, באו על-החללים, ויבזו, העיר–אשר טמאו, אחותם. לד,כח את-צאנם ואת-בקרם, ואת-חמריהם, ואת אשר-בעיר ואת-אשר בשדה, לקחו. לד,כט ואת-כל-חילם ואת-כל-טפם ואת-נשיהם, שבו ויבזו; ואת, כל-אשר בבית. לד,ל ויאמר יעקב אל-שמעון ואל-לוי, עכרתם אתי, להבאישני בישב הארץ, בכנעני ובפרזי; ואני, מתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי. לד,לא ויאמרו: הכזונה, יעשה את-אחותנו. {פ} |