פרק רביעי- בְנֵֽי–הַיִּצְהָ֑ר.
וַיָּ֕שָׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר–יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ: וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה (ויאמר) וָאֹמַ֡ר רָאִ֣יתִי | וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל–רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל–רֹאשָֽׁהּ: וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל–שְׂמֹאלָֽהּ: וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל–הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה–אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי: וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה–הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי: וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר–יְהוָ֔ה אֶל–זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם–בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת: מִֽי–אַתָּ֧ה הַֽר–הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת–הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ: וַיְהִ֥י דְבַר–יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי–יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם: כִּ֣י מִ֣י בַז֮ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת–הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה–אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל–הָאָֽרֶץ: וָאַ֖עַן וָאֹמַ֣ר אֵלָ֑יו מַה–שְּׁנֵ֤י הַזֵּיתִים֙ הָאֵ֔לֶה עַל–יְמִ֥ין הַמְּנוֹרָ֖ה וְעַל–שְׂמֹאולָֽהּ: וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה–שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּיַ֗ד שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב:וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה–אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי: וַיֹּ֕אמֶר אֵ֖לֶּה שְׁנֵ֣י בְנֵֽי–הַיִּצְהָ֑ר הָעֹמְדִ֖ים עַל–אֲד֥וֹן כָּל–הָאָֽרֶץ:
לא מנוקד:
ד,א וישב, המלאך הדבר בי; ויעירני, כאיש אשר-יעור משנתו. ד,ב ויאמר אלי, מה אתה ראה; ויאמר (ואמר) ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על-ראשה, ושבעה נרתיה עליה–שבעה ושבעה מוצקות, לנרות אשר על-ראשה. ד,ג ושנים זיתים, עליה: אחד מימין הגלה, ואחד על-שמאלה. ד,ד ואען, ואמר, אל-המלאך הדבר בי, לאמר: מה-אלה, אדני. ד,ה ויען המלאך הדבר בי, ויאמר אלי, הלוא ידעת, מה-המה אלה; ואמר, לא אדני. ד,ו ויען ויאמר אלי, לאמר, זה דבר-יהוה, אל-זרבבל לאמר: לא בחיל, ולא בכח–כי אם-ברוחי, אמר יהוה צבאות. ד,ז מי-אתה הר-הגדול לפני זרבבל, למישר; והוציא, את-האבן הראשה–תשאות, חן חן לה. {פ}
ד,ח ויהי דבר-יהוה, אלי לאמר. ד,ט ידי זרבבל, יסדו הבית הזה–וידיו תבצענה; וידעת, כי-יהוה צבאות שלחני אליכם. ד,י כי מי בז, ליום קטנות, ושמחו וראו את-האבן הבדיל ביד זרבבל, שבעה-אלה; עיני יהוה, המה משוטטים בכל-הארץ. ד,יא ואען, ואמר אליו: מה-שני הזיתים האלה, על-ימין המנורה ועל-שמאולה. ד,יב ואען שנית, ואמר אליו: מה-שתי שבלי הזיתים, אשר ביד שני צנתרות הזהב, המריקים מעליהם, הזהב. ד,יג ויאמר אלי לאמר, הלוא ידעת מה-אלה; ואמר, לא אדני. ד,יד ויאמר, אלה שני בני-היצהר, העמדים, על-אדון כל-הארץ.
|
|